הוא לא הילד של כולנו. הוא הילד של הוריו. שלהם בלבד. הוא החייל של כולנו. הוא שמר והוא הגן עלינו. הוא נלחם למעננו. ואנחנו לא שמרנו עליו מספיק. ועכשיו, מזה ארבע שנים, אנחנו, שלא הצלחנו למנוע את חטיפתו, מפקירים אותו. אין מילה אחרת למה שאנחנו עושים, כלומר לא עושים למענו. יושבים ומדברים ותולים סרטים צהובים, מוחים, מתריעים, יוצאים ידי חובה ומפקירים.
גלעד שליט – "הילד של כולנו" - מופקר. אין הגדרה אחרת למצבו. הוא מופקר לגורלו, לחייו, אולי, חלילה, למותו. שעון החול אוזל בעוד אזלת היד נמשכת. שמענו הכל, קראנו הכל. אנחנו מבינים הכל. יש מחיר להחזרתו. מחיר כבד, אולי כבד משאת, אבל יש מחיר. יש מי שנדרשים לשלם אותו - אין מקום יותר להנחות – אם הם רוצים לקבל את תמורתו. יש להם לאנשים רצון ויכולת לשלם, אבל יש להם גם נימוקים כבדי-משקל למחיר הכבד שעלול, אולי, להיגבות מהם, אם וכאשר יואילו לשלם את המחיר הנקוב תמורת גלעד שליט. הדילמה מייסרת, קורעת.
זו מול זו עומדות על כפות המאזניים ודאות מול אפשרות סבירה. רק דבר אחד ודאי נכון להיום – גלעד שליט יכול לשוב הביתה עוד היום אם כך יחליט ראש ממשלת ישראל,
בנימין נתניהו. לא שביעייה ולא קוורטט, לא גוף או איש מלבדו – רק הוא.