"איך אני נוהג?" שאלה אותי הפתקית המודבקת לאחוריו של רכב פרטי מסוג סובארו. הוא נראה נוצץ ,"ישר מהניילון", כהגדרת רכב חדש בלשון הציבור. היה מספר לצלצל אליו את התשובה, אבל לא הספקתי לרשום אותו. אילו הספקתי הייתי מצלצל ומשיב: "אתה נוהג זוועה. אתה נוהג אסון. מקומם של נהגים כמוך אינו על הכביש. אתה מסכן חיים. את חייך ואת חיי נהגים אחרים והולכי רגל".
נסעתי בכביש דו-מסלולי, במסלול ימני. המסלול השמאלי היה מסלולם של הבאים ממול. לבעל הסובארו היה אסור לעקוף אותי משמאל, מאחר שפס ההפרדה בין המסלולים היה פס רציף. אבל הבעיה לא הייתה באיסור לעקוף אלא באי יכולתו לבצע עקיפה, כי כל העת הגיחו רכבים מנגד.
כל נהג סביר, גם אם לא בהכרח זהיר, בר דעת, היה ממשיך בנסיעה סבירה, לא ממש אטית, ממתין לעקיפה או, לחלופין, נמנע ממנה – ככל שתנאי הכביש יתירו או יאסרו.
אלא שלא נהגנו הסובארו ימתין. אין לו זמן. דרכו אצה לו. מה יעשה? יעקוף. משמאל? אסור ואי-אפשר. מימין? אסור, אבל אפשר.
הנהג ירד לשוליים הימניים, הרחבים, ועקף - תחילה אותי ואחריי מכוניות נוספות – בדרך אל הפקק. איך אני יודע? כי נפגשנו בצוואר בקבוק של הכביש (לא יודע את מספרו) מצפון הארץ למרכזה.
כשמדברים על "הגורם האנושי" כגורם מספר אחת לתאונות הדרכים מתכוונים, מן הסתם, להתנהגות פראית, דורסנית, עבריינית, של נהגים כדוגמת (דוגמה רעה מאוד) הנהג העוקף מימין.
בנהיגתו חסרת הרסן, הכוחנית, האלימה, הוא הניח עוד תשתית לעוד תאונת דרכים, אשר אני הייתי עד לה, אף שאיש לא נפגע בה.
מה אפשר להגיד על נהג כזה? הוא לא אחד ולא יחיד. מן הסתם יש עוד כמוהו. מה אתם הייתם עושים אילו הייתם במקומי. נאנחים ופוטרים אותו, ואתכם, בלא-כלום? מרימים ידיים? משלימים? מדווחים? למי?
אילו צלצלתי למשטרה – האם מישהו היה עושה משהו עם דיווח "צמחוני" כזה, על נהג שעקף מימין?
האם נכון לעבור לסדר היום על עברה זו - זניחה? חמורה? – ולהשלים עם המצב הבלתי ניתן לשינוי, מצב שהמאפיין אותו היא נימת ההשלמה המרירה המובעת בקביעה המעציבה - "זה המצב"?
מחשבה בשולי כביש אחד, בנסיעה אחת, נוכח נהיגתו של נהג אחד, שעקף אותי יום אחד מימין.