ביום 18.4.10 פניתי למנהל רשות המיסים כדלקמן:
א. על-פי הוראה של פקיד שומה למפעלים גדולים (פשמ"ג) מיום 1.1.95 - לכל הבנקים, אלו חויבו באחת מן השתיים: ליידע כל חייב, אם וכאשר חובו או חלק ממנו, הוגדר כלפי מס הכנסה כחוב אבוד; או אחת לשנה להעביר רשימה מפורטת לפשמ"ג של חובות שהוגדרו כחוב אבוד (שם חייב, מספר תיק הוצל"פ וכדומה).
למיטב ידיעתי, הבנקים נמנעו מלבצע ולו אחת משתי הנ"ל, אלא אחת לשנה כל בנק העביר לפשמ"ג סכום הכולל את סה"כ החובות האבודים, ללא פירוט שמות החייבים, תיקי הוצל"פ וכדומה.
ב. לפיכך, שאלתי: הכיצד רשות המיסים נתנה יד להפרה זו?
ביום 16.6.10 קיבלתי מענה ובו אין התייחסות עניינית לאמור בסעיף 1 דלעיל, ומאידך-גיסא הסבר כדלקמן: רשות המיסים מכירה בחובות אבודים שנדרשו על-ידי הבנקים, אך הדבר אינו מונע מהבנקים להמשיך בהליכי גבייה כנגד חייב (לרבות בגין הסכום שנרשם כאבוד); אם וכאשר ייגבו כספים מחייבים, אלו אמורים להירשם בדוח השנתי של בנק למס הכנסה - כהכנסה.
נדהמתי מתשובת רשות המיסים, וביום 24.6.10 השבתי את שהשבתי; לצורך הקיצור אציין - מדוע נדהמתי:
א. חוב אבוד כשמו כן הוא (דהיינו, כאשר נרשם בספרי מס-הכנסה כהוצאה בדוח שנתי, אזי בכך נמחק מה שהיה חוב); לפיכך, הכיצד רשות המיסים מאפשרת לבנקים ליהנות מכל העולמות? גם להגדיר חוב כאבוד (ובכך לנכות סכום שכזה מהכנסות בנק בשנה מסוימת), ומאידך-גיסא להמשיך ולגבות גם את הסכום שנרשם כחוב אבוד?
ב. הוראת הפשמ"ג מיום 1.1.95 מחייבת את הבנקים (הגם שלא הייתה חוקית, ועל כך כתבתי למנהל רשות המיסים); לפיכך, כיצד ייתכן שרשות המיסים מתעלמת מהפרה חמורה של הוראה זו?
ג. אין חולק כי הבנקים זכאים להמשיך ולגבות מחייב יתרת חוב -
שלא הוגדר כחוב אבוד, אך לא את הסכום שנרשם בדוח השנתי כחוב אבוד.
ד. האמור במכתב רשות המיסים אליי מלמד, כי הרשות החליטה לזנוח הוראת הפשמ"ג מיום 1.1.95, וכעת ליתן מתנה נוספת לבנקים; קרי - אין צורך לדווח לחייבים (ולא לרשות) בדבר חובות שנרשמו כאבודים, אלא די בכך שאם בעתיד ייגבו כספים מחייבים (גם לאחר שחוב הוגדר כאבוד), הדבר יחייב את הבנקים לרשום זאת כהכנסה "חדשה"!
לפנינו הטבה לבנקים המנוגדת לפקודת מס הכנסה, אולם לרשות המיסים לא הייתה הסמכות לתתה ומכאן, שהינה בטלה מאליה.
ה. אסור היה לרשות המיסים לאפשר לבנקים להמשיך בגביית חוב, הכולל סכומים שנרשמו כחובות אבודים, שכן בכך יש משום העלמת מס, הטבה ענקית לבנקים והקטנת הקופה הציבורית על-חשבון האזרח הקטן.
מבלי לגרוע מהעובדה כי ההנחיה החדשה כלפי הבנקים אינה חוקית, אזי אינה צודקת ויש בה משום איפה ואיפה בין העשירים והחזקים ובין האזרח הקטן.
ו. כאשר בשנת מס מסוימת, חוב מוגדר כאבוד ונרשם כהוצאה בספרי הבנק, אזי בכך אוצר המדינה הפסיד כספים; לכן, מי תוקע כף לידנו, כי בעתיד - הבנקים יצליחו לגבות חוב שנרשם כאבוד, ואז לרשום זאת כהכנסה? ומי מבטיח כי כל סכום חוב שנרשם כאבוד אכן ייגבה?
דהיינו, בשנת מס מסוימת הבנק רשם הוצאה בסך של מיליארד שקל בגין חובות אבודים, כעבור 5 שנים רשם הכנסה בגין חובות אלו אשר גבייתם נמשכה, בסך של 300 מיליון שקל; התוצאה - ריבית והצמדה בגין 700 מיליון שקל ירדו לטמיון בקופת המדינה, אך אלו רווח נקי אצל הבנקים.
ז. ההטבה הנ"ל לבנקים, מזכה את כל העסקים האחרים בהטבה דומה; קרי: ככלל, כל העסקים מחויבים לרשום כהכנסה כל שיק שניתן להם בנקודת זמן מסוימת (ובגינו הוצאה חשבונית מס לנותן השיק), גם אם שיק זה לא כובד על-ידי בנק!
אך לאור ההטבה לבנקים, ראוי כי כל עסק יחויב לרשום בדוח השנתי - כהכנסה, רק אם וכאשר שיק שקיבל - נפרע, ובמועד פירעונו.
להפסיק את הפרת החוק
אם לא די באמור דלעיל, קיים חור נוסף בגדר רשות המיסים, אשר בגינו אוצר המדינה מפסיד הון עתק מדי שנה, ומאידך-גיסא בנקים מרוויחים הון עתק, למרות שלפנינו גם עבירה פלילית! כיצד הדבר מתבצע?: כאשר פלוני לווה מבנק, אזי לרוב הוא נדרש גם לחתום על שטר משכון נדל"ן שלו; אם וכאשר הפסיק לשלם החזרי הלוואה, אזי הבנק מפעיל נגדו את שטר המשכון באמצעות נקיטת הליכי הוצל"פ (מבלי הצורך בהגשת כתב תביעה).
לימים, אחרי פתיחת תיק ההוצל"פ וגביית כספים מחייב, יש בנקים שנוהגים להגיש תביעה בפני בית משפט, בגין החוב שהצטבר, ללא קשר לתיק ההוצל"פ, ע"ס הסכם ההלוואה; רוב החייבים אינם מודעים לעובדה כי עסקינן באותה עילה, אינם מגישים כתב הגנה, ואז ניתן נגדם פסק-דין ומיד אחר-כך נפתח תיק הוצל"פ שני.
בשלב זה החייב מרים ידיים, שכן אינו מסוגל לשלם "חוב" אסטרונומי שכזה, וכעבור מספר שנים (לאחר שהחוב צומח בספרי ההוצל"פ על-פי ריבית בנקאית,
שגם כאן אינה מוזנת בשיעור הנכון), אזי בנק דורש להגדיר את סה"כ החוב - כאבוד.
דא עקא, רשות המיסים אינה בודקת אם החוב הנדרש כאבוד הינו חוב ריאלי, אלא מסתפקת בדיווח מצד בנקים. דבר זה ניתן למנוע בדרך פשוטה: רשות המיסים תתנה הכרה בחוב כאבוד, בתגובת כל חייב וחייב, וכאשר חייב טוען ומוכיח כי נעשה כלפיו
כפל חוב, אזי בכך נמנע הגדרת חוב כאבוד, והפסד לקופת המדינה.
כל האמור לעיל התייחס רק בהיבט של הפסד לאוצר המדינה, אך ההטבה לבנקים גם פוגעת בעיקרון כללי הצדק הטבעי, ובחובה של רשות שלטונית לשמור על זכויות הפרט; דהיינו, איך ייתכן כי אוצר המדינה מסכים להקטין הכנסה שנתית (ועסקינן במאות מיליוני שקלים, או מעל מיליארד), ומאידך-גיסא אינו מאפשר לחייבים לדעת כי חובם או חלק ממנו נמחק בפועל, ולכן הם זכאים למחיקת סכום שכזה בספרי הבנק ובתיקי ההוצל"פ!
דהיינו, מדוע יש לאפשר לבנקים ליהנות מרישום חוב כאבוד (ובכך הקטנת הכנסות בדוח לשלטונות המס), אך למנוע מהחייב ליהנות מההטבה שניתנה לבנקים? כמובן שאשאל כך: מדוע יש לאפשר לחייבים להתחמק מחובם? ותשובתי כדלקמן: כאשר המדינה עושה הטבה לבנקים, אזי לא יעלה על הדעת כי בגין כך לא יהנה גם הפרט; החייב הינו גם אזרח, וככזה הוא שילם ומשלם מיסים שונים למדינה (בין ישירים ובין עקיפים), ולכן כאשר המדינה מיטיבה עם הבנקים על-חשבון הקופה הציבורית, הפן האחר הינו הטבה גם לחייב.
אשר על כן, על שר האוצר ומנהל רשות המיסים להפסיק לאלתר את הפרת החוק ולחייב את הבנקים (גם בגין תקופה רטרואקטיבית), ליידע כל חייב שחובו או חלק ממנו הוגדר כחוב אבוד, ומעת רישום שכזה כלפי שלטונות המס, סכום זה נמחק וחדל להיות חוב.
מבלי לגרוע מכך, אין לרשום חוב כאבוד כל עוד דבר הדרישה מצד הבעלים של החוב, לא הובאה לידיעת החייב, ואופשר לאחרון להגיב בגינה; רק ע"ס תגובת החייב רשות המיסים תוכל להחליט באם לרשום חוב כאבוד.