חודש בלי לובה אליאב (ג')

"תאמרו כל אלה חלומות באספמיה ומגדלים פורחים באויר. אך כמה יפים הם חלומות אלו, הניתנים להגשמה בידי אנוש מול האלטרנטיבות של סיוטי לילה, שגם הם ניתנים להגשמה ומסתימים בקטל ובהפיכת כל האזור לתל-חרבות, שעליו מרחף ענן רדיואקטיבי" (מתוך הקדמה לספרו של לובה אליאב - "תאומי צביה"). גם ברשימה זו אני רוצה להתמקד רק באפיזודה אחת בחייו של לובה - "לובה אליאב מרחיק הראות במיטבו" (מדברים שכתב הסופר אלי עמיר לספר "תאומי צביה"). אני מבקש להתמקד במספר שורות דווקא מספרו "ארץ הצבי", שפורסם במאי 1972, אחרי שהוא כבר התפטר מתפקידו כמזכ"ל מפלגת העבודה באפריל 1971. ישראל שיכורת הכוח, ארבע שנים אחרי הניצחון המשכר והמשקר ב-1967, לא הייתה ערוכה לקבל ניתוח כזה כמו שהופיע ב"ארץ הצבי". מפלגת העבודה של גולדה זרקה אותו לאשפתות כספר של "שמאלן סהרורי", שהעז לכתוב בארץ הצבי אמת כאובה כמו: "בעיית יחסינו עם הערבים הפלשתינים תופסת מקום ראשון במכלול יחסינו עם העולם הערבי". וזאת בימים שגולדה דופקת על השולחן: "אין עם פלשתיני!!!", וכל 56 המנדטים שקיבל המערך בבחירות של נובמבר 1969 אומר כן!!! לגולדה. אף לא חבר-כנסת אחד מרשימת המערך נחלץ לעזרתו. גולדה רותחת כשמקריאים לה מתוך "ארץ הצבי" את השורות: "בעיית יחסינו עם הפלשתינים צריכה לתפוס מקום ראשון במכלול יחסינו עם מדינות ערב. בה נעוץ המפתח לפתרון בעיית יחסינו עם מדינות האזור". מקהלת אומרי ה'אמן' עליה מנצח ישראל גלילי שיתקה את הממשלה, והשפה היחידה אותה החליטה לאמץ זו שפת הכוח. ומה שלא יילך בכוח - יילך ביותר כוח. מי שמקבל שפת כוח כשפת דיאלוג אחת ויחידה עם העולם הערבי ואינו מוכן לקבל שישנה ישות פלשתינית, דוחק את לובה אליאב לפינה השמורה לשמאלנים סהרוריים. וללובה יש כבר קבלות של שמאלן סהרורי והזוי בעיני הממסד, כשהוא כותב ב"ארץ הצבי": "טועה מי שמבטל ומזלזל באלפי הלוחמים הערבים הפלשתינים וקורא להם כנופיות... זו מלחמה שמנגד ישנם אנשים הבטוחים, כי הם לוחמים לעניין צודק, ואינם חסרים כלל ועיקר אומץ לב ותושייה". לכותב משפטי כפירה כאלו אין מקום בסביבתה של גולדה. למרות שפרופסור יהושפט הרכבי, אלוף במילואים וראש אמ"ן לשעבר כותב באותם הימים דברים דומים, אין כל ניסיון ורצון לבחון ולשקול את מסקנותיהם. לפינה הזו שהממסד הכניס את השמאלנים ההזויים מנסה היום הממסד להכניס את עצמו. הוא עושה זאת באיחור של 43 שנים בגמגום מאולץ ובצליעה, כשהוא משחרר אמירה בלתי מחייבת כמו "שתי מדינות לשני עמים". מהפינה הזו יבוא מזור לעם בישראל, זה לא יבוא באמירות מגומגמות ותחמניות של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, אלא אם הממשלה תאזור אומץ והספר "ארץ הצבי" יהפוך לנייר עבודה שלה. נייר עבודה שקורם עור וגידים.