בחודש יוני השנה צוינו 59 שנים לפלישת היטלר לברית המועצות ב"מבצע ברברוסה" - האירוע שסימן את תחילת הגיבוש של "הפתרון הסופי". מאמרו של טימותי סניידר (Snyder) ב"ניו-יורק רביו אוף בוקס" עוסק בפרק פחות ידוע משנות השואה - והוא מערכת היחסים הסבוכה והטראגית בין יהודים לפולנים במהלכה.
לאחר הכיבוש הנאצי פעל בפולין "צבא העם" ששימש איגוד לרוב הגופים הפולניים שלחמו בנאצים. "צבא העם" היה כפוף ישירות לממשלת פולין הגולה בלונדון בראשותו של ולדיסלב סיקורסקי. האויב היה גרמניה נאצית, אך היחס ליהודים נותר מורכב בפולין ספוגת האנטישמיות. כשסיקורסקי שידר ברשת בי-בי-סי ברכה לאזרחים היהודים לרגל ראש השנה, מפקד צבא העם בוורשה, סטפן רובסקי, אמר שמחווה כזו עושה "את הרושם הרע ביותר האפשרי" על אזרחי פולין. הוא האמין שהזדהות עם היהודים מחבלת במאמץ המלחמה המשותף.
הצבא עצמו לא היה ידוע כארגון אנטישמי, אך אנטישמיות הייתה קיימת ביחידות השונות ובאה לידי ביטוי גם ברציחת יהודים החשודים בריגול או במטרה לשדוד את רכושם. השמועה על רציחות אלה פשטה בין היהודים, ולכן כשבאוגוסט 1941, כשאולצו בידי גרמנים לתלות מספר לוחמים מ"צבא העם", הם האמינו שהם מוציאים להורג את שונאי עמם.
לאחר תחילת ביצוע "הפתרון הסופי", שיתוף הפעולה בין יהודים ל"צבא העם" התהדק. אנשי הצבא הפולנים היו אלה שהעבירו למערב את העדויות הראשונות על תאי הגזים ועל השמדת יהודי פולין, במטרה לדרבן את בעלות הברית לפעולה יותר נחרצת. אנשי "צבא העם" סיפקו נשק רב למורדי גטו ורשה, אך בו בזמן סירבו לצרף לשורותיהם את אלו ששרדו במרד. הפולנים מצאו את עצמם במלכוד בלתי אפשרי - הם נלחמו נגד הנאצים, אך לא תמכו בפלישה סובייטית לפולין (זאת גם על-רקע הטבח בקאטין, שעליו נכתב כאן בסקירת מאי), שבה היהודים דווקא היו מעוניינים.
רק ביולי 1944, בשעה שהצבא האדום התקרב לוורשה והצבא הנאצי ארגן את "תהלוכות המוות" לאסירי המחנות השורדים האחרונים, פרץ בוורשה המרד הגדול שמטרתו הייתה להילחם על העצמאות הפולנית נגד הסובייטים. אז לחמו היהודים לצדם של הפולנים על המולדת שלהם. ייתכן שמספר הלוחמים היהודים במרד זה היה גדול יותר ממספר היהודים שלחמו במרד גטו ורשה. ביניהם היה סטניסלב אהרונסון, שהסתער יחד עם חבריו הפולנים על כיכר הגירוש (אומשלגפלץ), שממנה הוא עצמו נלקח לטרבלינקה שנתיים קודם לכן. הוא וחבריו הגיעו למחנה הריכוז שנבנה על חורבות גטו ורשה ושחררו משם כמה מאות יהודים.
לאחר המלחמה התעמולה הסובייטית הפכה את היוצרות בהתאם לצרכים האידיאולוגיים שלה. מרד גטו ורשה הפך למרד קומוניסטי (על-אף שלא היה כזה), ומרד ורשה הפך למרד פשיסטי (למרות שלא היה כזה). בתקופה הסובייטית ההתנגדות היחידה לנאצים ש"באה בחשבון" הייתה התנגדותם של הקומוניסטים.
הלוחמים הפולנים לא היו טלית שכולה תכלת, כמו שהיו רוצים להציג אותם במיתוס שנבנה סביבם בפולין הפוסט קומוניסטית. ברם, אם אנו סבורים שלמי שנלחם בנאצים מגיעה הערכה, נצטרך לחלוק להם את הכבוד ההיסטורי הראוי.