האם זו אפליה? גזענות רחמנא ליצלן? הדרת המגזר הערבי? לא מיניה ולא מקצתיה. המדובר הוא בשימוש בדמוקרטיה הפתוחה שלנו, הן מחוסר ידיעה והן מכוונת זדון באשר למונח "חופש הדיבור והביטוי" במשטר הדמוקרטי.
חופש הביטוי הינו יסוד מוסד במשטר הדמוקרטי, אך אינו במשתמע גם חופש השיסוי. זוהי מנטרה, אמירה המגלמת בתוכה יותר מהנגלה. קיים קו ברור בין זכותו של אדם 'לחשוב' בחופשיות מוחלטת ו'לבטא' מחשבותיו בפומבי בחופשיות מירבית באין אונס, לבין חציית אותו הקו כאשר אותו פרט מחליט להוציא את מחשבותיו ורצונותיו האישיים או הציבוריים מן הכוח אל הפועל תוך שמקעקע את זכות הקיום של האחר. אותם כללי חופש מוחלט לחשוב ולהתבטא, מקבלים סייגים מסוימים כאשר אותו הפרט מחליט לבטא רצונותיו בפומבי, בעוד הסייגים הולכים ונערמים כאשר אותו פרט חורג מגדר התבטאות גרידא ומחליט להוציא באורח נלוז אל הפועל את מחשבותיו והתבטאויותיו.
גם חופש הביטוי ה"מקודש" אינו פרה קדושה תמה. באם יחליט הפרט (במדינה מתוקנת...) לחרוץ לשון הרע נגד חברו ובכך יפגע בשמו הטוב, ברווחתו ואפשר אף בקיומו - הרי שפשע ועליו לשלם כגמולו. באם הפר אדם את תקנות הסוביודיצה (דהיינו, איסור דיון פומבי מהליך המשפטי) ופשק שפתיו בעוד משפט מסויים מתנהל ונמצא בעיצומו, הרי שפשע ועליו לעמוד לדין על כך. ומכאן ברי הוא כי ישנם סייגים לחופש הביטוי, גם כאשר הינו מכוון נגד המדינה ולא אך נגד פרטים בה, מעבר למינון מוסכם, מידתי ומקובל. כמובן שקיימות רמות שונות של הוצאת לשון הרע או סוביודיצה, וחייבים אנו בשום שכל ואיזון אינטלקטואלי לבור את התבן מן הבר.
כך גם כאשר אדם מחליט לעשות מעשה ולהוציא מחשבותיו מן הכוח אל הפועל. הבה ונקצין: רובנו סובלים ממחסוך במזומן בשגרת חיינו, שהרי זה הינו משאב מתכלה. רבים מאתנו ודאי משווים בנפשם עד כמה היה נאות עבורם סכום נכבד של מזומנים בבנק. מיעוט קטן יותר אפשר שמהגג על שוד בנק או אמצעי פלילי אחר-כך שישיג מאווייו. כמובן שהגיגים אלו הינם לגיטימיים למהדרין, מותר להגג בחופשיות, מותר אף לבטא מאוויים אלו. אך באם יחליט המהגג לעשות מעשה, לשלוף אקדחו ולשדוד את הבנק מעבר לפינה, הרי כאן נחצה קו אדום ברור ועלינו להשית עליו עונש חמור. הנה היא השיטה הדמוקרטית כולה על רגל אחת.
ומן המשל אל הנמשל: חברת-הכנסת זועבי כמוה כאותו שודד הבנק. היא שהתה משך ימים ארוכים על סיפון ה"מאווי מרמרה", אין מצב שלא נחשפה במידה זו או אחרת לכוונות הטרור של חלק מהנוסעים כלפי חיילי צה"ל. חובתה כאזרח, לא כחבר-כנסת, כאזרח מדינת ישראל, הייתה לנסות לעצור את העתיד להתרחש או לדווח על כך לשלטונות המוסמכים. משלא עשתה לא זאת אף לא ההוא, ובאשר הינה מחצרצת מעל כל במה אפשרית (אשר ניתנה לה כחברת-הכנסת – הנה הקרדום לחפירת הדמוקרטיה), כי פעולת הטרור בהשתתפותה על סיפון ה"מרמרה" הייתה לגיטימית למהדרין, הרי בכך הינה מפלילה עצמה, שהרי כאומרת כי ידעה גם ידעה את שעתיד להתרחש, ובכך שמה עצמה בצד הטרור והפכה לכן לשותפתו. כך גם כדוגמה נוספת הינו דין חברו של הרוצח, גם באם לא רצח באורח פעיל אך נכח בזירת הרצח ועודדו, בלא שניסה להניאו מכך ולא דיווח לרשויות, הרי שרואים אנו בו שותף לפשע ברמה זו או אחרת. אדון
יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, אינך חוזר בך מהחלטתך השגויה (התקינה פוליטית להלל) שלא להעמיד את זועבי לדין?