"העובדה שכלום לא מוסדר באופייה של המדינה מובילה לכך שגם אין קווי יסוד. לוואקום הזה נכנסים ארגונים ותנועות שמנסים לנסח כללים במקום בו נמצאים דפוסים נגררים או הסדרים זמניים", כותב יריב מוהר
בגוף המאמר "גם לחופש הביטוי יש גבולות, גבולות של הפחדה".
מוהר קובע כי תנועת "אם תרצו" היא תנועת שמאל, אולי בכדי להכשיר את ההתקפות המלוטשות שלו, אולי בכדי לא להיתפס כאיש שמאל, אלא כפעיל זכויות אדם. מוהר שם דגש במאמרו על ארגון 'עדאלה', כאילו באמת היה "ארגון ערבי אותנטי" ותו לא, כאילו לא האשים את צה"ל בפשעי מלחמה ב-2008.
מוהר מבקש להפנות את דאגת "אם תרצו" לסכנה קיומית של ישראל, למה שהוא מגדיר: "אותו כיבוש המלווה במשטר אפליה". אסור, על-פי מוהר, להפחיד, אלא אם זה ב"גבולות ההפחדה" שלו - גבולות 67'.
יריב מוהר מלין במאמרו על "הוואקום" שנוצר מכיוון שאין לנו קווי יסוד. האומנם? הרי תורת השמאל הפוסט-מודרני מבקשת לצמצם את אופייה היהודי של ישראל - ללא הגדרה, ללא יסוד תנ"כי והיסטורי עליו נשען עם ישראל, אלא תוך הזנחת רעיונות שלמים עליהם התבססה הנהגת השמאל עצמו מקום המדינה. השמאל לא מספק הסבר אלא מתנהג בשתלטנות דעתנית.
דווקא הצד השמאלי הפך את ההתיישבות ביהודה ובשומרון ל-לא לגיטימית בעליל, באמצעות מסע הסתה שיטתי של התקשורת על גווניה על-ידי מיתוג המילה "המתנחלים" לאירועים שליליים בלבד.
הצירוף המשולש: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל - צומצם על-ידי שמאלנים מודרניים עד כדי: מדינת ישראל בגבולות חדשים, גבולות ההפחדה. יש לנו קווי יסוד וגם אופי: אופי יהודי ישראלי דמוקרטי - אם תרצו, המשולש השני. אך חלקים גדולים מהשמאל הניאו-חילוני מבקשים לוותר על הקודקוד הראשון, בו מגולמים קווי היסוד של העם היהודי, אותם ניתן לשלב בהחלט בעולם המודרני, זאת כדי להגשים את חזון המדינה הפלשתינית.
אנשי השמאל המודרניים הם משל ל"עגלה הריקה", אותה הגה הרב קוק בפגישתו הידועה עם
דוד בן-גוריון. את המושג הגה החזון איש בשיחה עם בן-גוריון. ראש ה
ממשלה כעס: "...ומה עם יישוב הארץ? עבודת האדמה?".