שיחות עם הפלשתינים - אשליה לשלום

ראוי לציין, שבתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תוך כדי מימוש העיקרון של הגדרה עצמית ביבשת האירופית, נחשפה בעייתיות ביישום הזכות להגדרה עצמית. קבלת כל התביעות להגדרה עצמית, ללא יוצא מהכלל, איימה לפצל את אירופה למדינות זעירות וליצור עוד ועוד גבולות מדיניים שיחסמו מעבר חופשי של אנשים וסחורות. את הבעיה ניסו לפתור באמצעות הקמת פדרציות כגון יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ואחרות, אולם פתרון זה, בסופו של דבר, נחל כישלון. הכישלון נבע מכך שעמים שונים, לאומים שונים, במדינה אחת, לא הצליחו לקיים שלטון משותף לאורך זמן. הם אפילו נלחמו זה בזה. כלומר, המושג "מדינת כל לאומיה" או מדינה דו-לאומית, כהצעת מפ"ם, השמאל, עוד בשנת 1948, הוא דבר שאיננו עובד ושאיננו ישים. מלבד זאת, ישנם מקרים שבהם לא כל הלאום יושב בטריטוריה מוגדרת רציפה אחת. ההונגרים למשל, היו מפוצלים בין הונגריה עצמה לבין מחוז טרנסילבניה שבלב רומניה. אשר על כן, ניתן לומר שעל-פי המושג של הזכות להגדרה עצמית, כשכל מדינה מאופיינת על-ידי לאום יחיד כלשהו, גם כפי המצב היום, ניתן שיחיו בה גם מיעוטים מלאומים אחרים. מיעוט או מיעוטים אלו, יחיו ללא זכות לאומית להגדרה עצמית במדינת מגוריהם, אבל יהיו להם כל זכויות האזרחיות המקומיות. ובהקשר הזה, כשבאים לפתור את הבעיה של מדינה פלשתינית, חייבים להתייחס לעובדה שהפלשתינים מחולקים לחמש אוכלוסיות מפוזרות. האוכלוסיה בגדה המערבית; האוכלוסיה בעזה שלה יש ממשלה מקומית טרוריסטית; האוכלוסיה הפלשתינית בירדן, לה יש נציגות רחבה בפרלמנט המקומי והיא מהווה את רוב האוכלוסיה בה ואיננה מיעוט; הרביעית היא אוכלוסיית ה"פזורה" - הם הפליטים בעיקר בסוריה ובלבנון; החמישית היא האוכלוסיה הפלשתינית היושבת בתוך מדינת ישראל. אלו הם אזרחים המגדירים עצמם פלשתינים על-פי הלאום. לכל אחת מהאוכלוסיות הללו ישנם דרישות, צרכים ומאפיינים משלה. בעשיית פתרון, ובעשיית השלום, תמיד תישאל השאלה - "עם מי חותמים את ההסכם?" ותמיד תהיה אוכלוסיה, לפחות אחת מתוך החמש, שלא תקבל את הסכם השלום ותמשיך במאבק הצבאי. לא תהיה משמעות לקיום המטרה שתהיה מעוגנת בהסכם שלום כלשהו, שבו ייחתמו "סוף הסכסוך וסוף הדרישות".

"שטחים תמורת שלום", או "שלום תמורת שטחים", תהליכי "שלום" שלא צלחו - מבוססים על העובדה כי לרשות מדינת ישראל תמיד עומדת הזכות הלאומית לוויתור על קרקעות. מבין אלו הקרקעות שזכותה לוותר עליהן, כלולות גם כאלו שנקבעו לה על-פי החלטת האו"ם, גם זכות לוותר על אדמות ששחררה ישראל במלחמת העצמאות, על אדמות שבאחריותה מאז סיום מלחמת ששת הימים. כולן אדמות שנוספו לישראל כתוצאה מפעולות איבה ערביות נגדה. זכות הוויתור היא גם על קרקעות אלו או חלקן, שישראל הסכימה, הדדית, עם ממשלה ערבית, לקבל בהסכם, כמו הסכם שביתת הנשק משנת 1948. בהסכם ספציפי זה התקיימו חילופי אוכלוסין מבלי להזיז אותם. כחלק מהסכם עתידי, ויתור של אדמות מאלו לפלשתינים, עם האוכלוסיה היושבת עליהן, כפי שנעשה כבר בעבר, כמו בהסכם בחברון, כלל גם הוא חילופי אוכלוסין. למען הסר כל ספק, לא היה בכך כל קשר לטרנספר של ערבים. אשר על כן, כדי למנוע טרנספר של ערבים ואו של יהודים, עיקרון מימוש חילופי שטחים נראה מובן מאליו. ברם, חילופי אוכלוסין, כרציפות דמוגרפית טריטוריאלית, הם הכרח המציאות וראויים למימוש כדי לשמר קיומה של מדינה על-פי עיקרון ההגדרה העצמית, מדינה לעם היהודי, מדינה דמוקרטית. כלומר, יצירה לשני העמים שתי מדינות שונות, בזה הסדר, מחייבת שבכל מדינה יהיו תושביה בני הלאום שלמענה הוקמה. הכרח זה ייעשה גם על-ידי הזזת קו גבול. בהיסטוריה המודרנית ניתן למצוא הרבה דוגמאות של חילופי אוכלוסין, כאלו ללא תזוזת מיקומם, אלא של שינוי קו הגבול על המפה. כך מתממש עניין ההגדרה העצמית, רציפות דמוגראפית טריטוריאלית, מימוש עניין הלאום והקמת מדינה עבורו. מפתיעה העובדה שאת ההכרח הזה - חילופי אוכלוסין ללא הזזתם - מחזקת גם העובדה שהעיקרון "שטחים תמורת שלום" בין ישראל לפלשתינים, על בסיס החלטות האו"ם 242 וכן 338, לא עבד. ולעומתו, ההתנסות בעיקרון "שלום תמורת שטחים", או ויתור חד-צדדי של שטחים (פינוי מגוש קטיף), גם הוא שלום שלא התממש עם הפלשתינים.

בהסכם עם הפלשתינים, ראוי להבדיל באופן מהותי בין המושג זכויות הפרט - הוא האזרח, לבין המושג של זכויות לאומיות. בתמצית, נהוג לומר כי הבסיס למשטר דמוקרטי הוא זכויות הפרט. גם בדמוקרטיה הייצוגית בישראל הדבר הוא כך. בשיטת הממשל בישראל יש הפרדת רשויות - שופטת, מחוקקת ומבצעת. לאזרחים שבה זכות לבחור ולהיבחר, ישנה יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באמצעות הצבעה. לאזרח ישנן דרכים להשתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, או בדרכים ממוסדות אחרות. יכולת ההשפעה של האזרח המצוי היא בלתי-תלויה במוצאו, במעמדו החברתי, במינו, בגזעו, בדתו וכיוצא באלה. מבין זכויות הפרט ראוי לציין את זכות חופש הביטוי, חופש העיתונות, הזכות להתארגן, הזכות לבעלות על קניין, החופש לדת ופולחן והחופש מדת, כשבכל אלה שלטון החוק הוא מעל הכל ושווה בפני כל האזרחים. זכויות לאומיות, בתיאור תמציתי, הן זכויות שהתפתחו עם התפתחותם של הלאומים, במיוחד במקרה של העם היהודי. כך גם בעניין הלאום הפלשתיני. זכויות לאומיות הינן ברובן זכות על שטח מסוים, אשר מבחינה היסטורית או תרבותית הוא קניינו של הלאום, קבוצה של אוכלוסין. זכות לאומית עשויה להיות זכות טבעית (בתוקף העבר) או זכות נרכשת (מתוקף ההווה). בארץ ישראל יושבים שני העמים, והקונפליקט הלאומי ביניהם בבסיסו הוא גם על האדמה. הפרדה וגבול ברור בין היישויות הישראלית והפלשתינית הם הכרחיים. בכל מקרה, קיום מדינה אחת, דו-לאומית, שהיא "מדינת כל לאומיה" - אינו מעשי, לא במזרח התיכון ולא בכל מקום אחר בעולם.

כדי לגשר על הבעיה של חמש אוכלוסיות פלשתיניות שונות, בפתרון הקבע למדינה לפלשתינים, ראוי על כן, כפי שנעשה כבר במקומות שונים באירופה, לקחת בחשבון חילופי שטחים, ומזה נובע שצעד זה הכרחי לבצע הסכם שבו יש גם חילופי אוכלוסין על בסיס הזזת קווי הגבול וללא הזזת האוכלוסיה. שכן, האזהרות מפני הקמתה של מדינה דו-לאומית בארצנו, אינן נוגעות בהכרח לשכם או לחברון, אלא לג'לג'וליה ולמשולש. זאת ועוד, כמעט באותה העת כשהוקמה המדינה, הופרדה פקיסטן מהודו, כדי להפריד בין אוכלוסיה מוסלמית לבין זו ההינדית, לפי חלוקה דמוגראפית טריטוריאלית, ואלו גם הפכו מלאומים שונים למדינות שכנות. בה- בעת, לכל מדינה יש בקרבה מיעוט של האוכלוסיה האופיינית למדינה האחרת. זהו מיעוט ללא זכויות לאומיות אבל עם זכויות אזרחיות מקומיות שוות. חילופי שטחים וחילופי אוכלוסיות הם חלק ראוי מהפתרון הנכון ליישוב הסכסוך בין ישראל לפלשתינים. הרעיון לתחום את גושי ההתנחלויות בתוך מדינת ישראל, ומאידך-גיסא להחזיר לפלשתינים חלקים גדולים מהמשולש, שניתן לנו בהסכם שביתת הנשק בשנת 48' על-ידי המלך עבדללה, הם רק דוגמאות לצעדים שיכולים לממש את המטרה של הגדרה עצמית, לאומית, רציפות דמוגרפית טריטוריאלית, כדי לתת לשני העמים שתי מדינות עם מינימום מיעוטים. העובדה שמשטרת ישראל ושלטונות מס ההכנסה ומערכת החינוך הרשמית מתקשים לתפקד, בלשון המעטה, באזור המשולש באום אל פאחם ובמקומות אחרים, והעובדה שההנהגה הערבית בישראל - מחברי הכנסת עד ארגון עדאלה, המנהיג ראאד סלאח ועוד - עוסקת כולה, מכף רגל עד ראש, בזהות הפלשתינית שלה, בזכויות הלאומיות שלהם, רק מחזקת את ההכרח בחילופי אוכלוסין "על המפה". המערכה המיוחדת של הפלשתינים ל"איחוד משפחות", כאשר כל המקרים מסתיימים במגורים בשטח ישראל, עשויה להצטמצם משמעותית. בתהליך של חילופי אוכלוסין שכזה, המדינה הפלשתינית תזכה לקבל לידיה אוכלוסיה מבוססת חזקה כלכלית וגם בהשכלתה. תוצאות חילופי אוכלוסין הן גם יצירת העובדה "אנחנו פה והם שם". בחילופי שטחים ובחילופי אוכלוסיות האפשרויות הן רבות, נותנות גמישות במשא-ומתן אמיתי לשלום קבע. המקומות שהוזכרו לעיל הם כאמור רק דוגמאות ואו הדגמות. אחרי הכל, גבולות 67' הם אך ורק גבולות של הפסקת אש המלחמה ("עד המלחמה הבאה...") ואשר הוסכמו והתקבלו על-ידי הצדדים המעורבים. גבולות 67' הם לא גבולות קבע מוסכמים על הצדדים. גבולות 67' הם גבולות "אושוויץ" ומכך ראוי להיזהר. גבולות 67' אינם סוף הסכסוך, שכן עד שנת 67' גם אז היו מסתננים, רוצחים ופידאינים שחדרו לישראל לשם רצח. משם שלחו רקטות לכיכר מסריק בתל אביב במרחק 80 מטר מכיכר רבין. ואם נחזור לגבולות אלה, הטרור יגיע לא רק לתל מונד, לנתניה ולחדרה, אלא גם לרעננה, לכפר סבא, להרצליה ולרמת אביב.

בחתירה לשלום, ראוי לבחון היטב את מניעיו של הצד השני במו"מ. ראוי לבדוק עובדות ומכשולים כדי למנוע הפתעות. השלום בין ישראל לפלשתינים איננו ישים גם בגלל המסקנות הבאות:

• את מי מייצג אבו מאזן? ראשית, הקדנציה שלו הסתיימה והוא מסרב לקיים בחירות חדשות. ברם קרוב לוודאי כי החמאס בגדה יביס אותו. ועוד מאחר שהאוכלוסיה הפלשתינית מחולקת לחמש, אז את מי מייצג אבו מאזן? על-ידי מי מהאוכלוסיות נבחר? או בשם מי הוא מנהל משא-ומתן לשלום?

• הסכם שלום בין ישראל והפלשתינים לא יכול להיות משהו כמו "הסכם מדף", כפי שציפי לבני איננה יו"ר האופוזיציה "על המדף". הסכם שלום חייב להיות מחובר למציאות של שלום בשטח ולא על המדף.

• חילופי אוכלוסין, במסגרת חילופי שטחים, יש להם פוטנציאל לפתרון ראוי של "איחוד משפחות" ונישואין פלשתינים, אשר יסתיימו בחיים תחת השלטון הפלשתיני.

• הסכמה הדדית והכרה הדדית על לאומיות, הן מאבני היסוד לכל הסכם.

• חילופי שטחים וחילופי אוכלוסיות הם הכרח המציאות לקיום השלום.

• כל הסכם שאין בו מן הנוסח "סוף הסכסוך, וסוף התביעות" הוא לכל היותר הסכם ביניים, או הסכם הפסקת אש, עד להתנגשות הצבאית הבאה, האינתיפאדה הבאה.

אבו מאזן, כקודמיו, מצטיין בשני סוגי נאומים: לאנשיו בערבית, ולעולם באנגלית. לא מתמיה שלנושא אחד נמצא שני נאומים שונים. הכיצד? למה? מדוע? למרות זאת נראה כי מטרותיו ברורות. כצעד ראשון הוא רוצה להקים מדינה פלשתינית בכל שטחי הגדה המערבית, אחר-כך לכלול את עזה ומזרח ירושלים. את המטרה הזו יממש תוך כדי סילוק כל נוכחות ישראלית, "שלא יישאר אף ישראלי על האדמה שלנו" כדבריו. נשאלת השאלה - האם בכך יראה את סוף הסכסוך וסוף הדרישות? ממש לא. ב"שיחות הקרבה" הנוכחיות יש לאבו מאזן מטרה ברורה לגרום לכך שהן תיכשלנה ושהאשמה כולה תיפול על ישראל. ברם, חלומו הרטוב, כמו החלום של אנשי שמאל מתוסכלים בישראל, הוא שבמצב עניינים שכזה תציג ארה"ב את הצעותיה, שתהיינה לשביעות רצון אבו מאזן, ואז להגיע למצב שבו האמריקנים ינסו לכפות דברים על ישראל, ובכך להגביר חיכוך בין ישראל לארה"ב. ברם, בעקבות פגישת בנימין נתניהו וברק אובמה בוושינגטון, בימים האחרונים, ברור כי תאוותו זו של אבו מאזן והשמאל רחוקה מלהתגשם. האינטרס של "ככל המהר שיחות ישירות" בין אבו מאזן לנתניהו, הוא משותף לישראל וארה"ב. בנושא ירושלים, אבו מאזן אמר בבירור כי הוא רואה את כל מזרח ירושלים "שלו" ובה תוקם בירתו. יחד עם זאת, הוא "מסכים ברוב טובו" שהכותל המערבי יישאר בידי היהודים, ושליהודים תהיה גישה חופשית למקומות הקדושים שלהם. כלומר, היהדות היא דת. אין דבר כזה עם יהודי ומדינת העם היהודי. כלומר, שום דבר חדש, עד ההזדמנות המלחמתית הבאה. ובאשר להתנחלויות - כולן יפורקו, לא רק ביהודה, גם בשומרון ובעזה, עם פרוזדור ביניהם בשליטתו, ויהיו שטחים בתחום המדינה הפלשתינית. כאמור לעיל, טיהור אתני. כך גם בקעת הירדן, צפון ים המלח ואזור לטרון. במילים אחרות, גם הכביש הראשי לירושלים, בו נוסע המתווך האמריקני ג'ורג' מיטשל, כמו כל אזרח ישראלי, עלול להיסגר. ומי ישמור על הביטחון באזור? נאט"ו? יוניפיל? מזכיר את כוחות האו"ם שהציב מזכיר האו"ם או-טאנט, ברצועת עזה, ערב מלחמת ששת הימים, ואשר גורשו משם על-ידי עבדול נאצר ערב המלחמה? ובינתיים, לאבו מאזן אין עדיין מענה לשאלה מדוע התקשורת וספרי הלימוד הפלשתינים ממשיכים בהסתה כלפי ישראל. בנוגע לדבריו בעבר על השואה כמכחיש אותה, היה "חידוש" בדבריו לאחרונה: "אולי נרצחו שישה מיליון, אולי 600 אלף. מי יודע? אתם אומרים שישה מיליון, אתם רשאים לומר זאת". כלומר, אתם תאמרו מה שתאמרו ואנחנו לא נודה בכך. מכאן ברור שהשלום קרוב... ממש שנה וחצי מעכשיו... אשליות. ולאשליות אלו צריכים להתכונן. אסור להשלות את העם. מאז הסכם אוסלו 1993, עברו כ-17 שנים, בהן היו על ממשלות ישראל לחצים מלחצים שונים לוויתורים אשר לא קידמו את השלום אלא הביאו לדרישות לעוד ויתורים.

על-מנת לשמור את ישראל כמדינה יהודית, עם רוב יהודי ודמוקרטי, הסכם שלום עם הפלשתינים חייב לכלול פתרון של "לשני העמים שתי מדינות", בזה הסדר. לכל לאום מהשניים, אחרי שיוכר הדדית כלאום, תהיה מדינה משלו. רק אז ייכון השלום. הניסוח הנפוץ "שתי מדינות לשני העמים" הוא בחזקת בריחה מהמציאות, בריחה מהשלום ואיננו עונה על הדרישות הנחוצות. אי-אפשר להשכין שלום בין שני עמים, כאשר אחד מהם איננו מכיר בשני כעם, וממילא בזכותו של השני למדינה.

מושג "ההגדרה העצמית", או בשמו האנגלי המשפטי self determination, הוא מושג ידוע במשפט הבינלאומי. ראשיתו מיוחסת לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון. עיקרון הזכות להגדרה עצמית עמד בבסיס הסכם ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה. מטרתו לאפשר הקמת "מדינות לאום" חדשות באירופה. כך הוקמו מדינות שונות במקום האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית, הופרדו המדינות הבלטיות ועוד דוגמאות. בתקופות מאוחרות יותר, שימש העיקרון הזה כבסיס הדרישה לדה-קולוניזציה, ביטול השלטון האירופי הקולוניאלי באפריקה ובאסיה. המושג "הגדרה עצמית" מתייחס גם לאוכלוסיה בעלת שפה ותרבות משותפת, היושבת בטריטוריה רציפה והמוגדרת "לאום". מימוש ההגדרה העצמית נעשה באמצעות הכרזה על הטריטוריה ושל הציבור היושב בה כמדינת לאום. כך בשנת 1947, בעקבות החלטת האו"ם, הוקמה מדינת העם היהודי, בטריטוריה בארץ ישראל. הזכות להגדרה עצמית, כשמה כן היא, נעשית על-ידי המכריז, כשזה רצונו. היהודים הכריזו על מדינתם ב-ה' באייר תש"ח, "הכרזת המדינה". אבו מאזן, המנהיג הפלשתיני ה"מתון", הגם שלמעשה הוא מכחיש שואה, לא מכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כך גם ח"כ אחמד טיבי ככל חברי-הכנסת הערביים. את עצמם הם מגדירים פלשתינים בלאום. בשבילם היהדות היא דת. "אין בעולם דת שיש לה מדינה", כטענתם. לכן אין זכות לקיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. עמדתם זו עומדת בסתירה גמורה ל"הגדרה עצמית". לטענתם, "ישראל קיימת רק כעובדה כוחנית". מאידך-גיסא, אחמד טיבי עם אבו מאזן ושות' דורשים זכות להכרה עצמית לעצמם, לעם הפלשתיני, שמעולם לא הייתה לו מדינה וממילא מעולם לא הייתה לו גם עיר בירה. כלומר, טענתם היא "לנו ולא לכם". עמדתם זו מטרתה להשלים עבורם את ה"חזון", במסגרת ההגדרה העצמית שלהם, למדינה פלשתינית, לפחות מהים עד הנהר, על-חשבון המדינה של העם היהודי.

פלשתינים מאשימים את מדינות אירופה בהקמת מדינת ישראל "על חשבונם". לטענת הפלשתינים, בהקמת מדינת ישראל מצאו להם האירופים דרך להיפטר מהיהודים. ועל היהודים, כחלק מפתרון הקבע, אליבא דפלשתינים, לחזור לאירופה. בעניין זה חשוב להזכיר כי מאז הקמת המדינה, מדינות ערב, כולן, פשוט זרקו מתוכן את האוכלוסיות היהודיות על בסיס לאומיותן. מדובר על מאות אלפים שנושלו לחלוטין מרכוש ומזכויות. הממשלות הערביות הפכו את היהודים הללו למחוסרי כל, לפליטים לכל עניין והגדרה. מדינת ישראל, בקשיים מורכבים, במרוצת השנים, ידעה לקלוט אותם, החל מאוהלים, מעברות, דרך תקופת הצנע בהיעדר מזון לכל האוכלוסיה בארץ, ועד לקליטה מלאה. בזה גם גאוותה של מדינת ישראל. זוהי גם סיבה הומניטרית לקיום מדינת ישראל - מקום מפלט ובית לאומי לכל יהודי. מאידך-גיסא, המלחמות שגרמו מדינות ערב והפלשתינים, מאז ומתמיד, בהתנגדותם ליישות הציונית, הן שיצרו פליטים, גם ערביים-פלשתינים. חלקם הגדול נמצא בירדן ובעיקר בסוריה ובלבנון. הדרישה הפלשתינית להחזרתם למקומם, כחלק מפתרון הקבע של מדינה פלשתינית, היא שקופה וברורה. מטרתה אחת: לבטל את זכות הלאום היהודי בארצו. לבטל את הרוב היהודי במדינת העם היהודי, לחיסול מדינת ישראל. בהקשר זה, ראוי להזכיר את מיליוני הפליטים ההודים והפקיסטנים משנת 1948. ראוי גם להזכיר את 15 מיליון הפליטים הגרמנים ממלחמת העולם השנייה, את פליטי סרביה ואת פליטי קרואטיה ממלחמת האזרחים. את מי מהם החזירו למקומותיהם? אשר על כן, מה מייחד את פליטי הפלשתינים מכל יתר פליטי העולם? זאת ועוד; הפלשתינים דורשים לפרק את כל ההתנחלויות מאזור יהודה ושומרון. מה פירוש הדבר? זהו טיהור אתני לשמו, או בלשון המשפט הבינלאומי Ethnic cleansing, שהוא גירוש ואו פינוי של אנשים בכוח. מלבד יצירת בעיית פליטים חדשה, מטרתו למחוק את המציאות האתנית הקודמת/הקיימת של אותה טריטוריה. תביעה פלשתינית זו, לטיהור אתני, ומקדימה אותה הדרישה להקפאת הבנייה בגושי ההתנחלויות, בהחלט איננה תביעה שעל בסיסה ניתן להשכין שלום. הוויתורים אינם מקרבים את השלום, אלא מזמינים עוד ועוד לחצים ודרישות לוויתורים, ובכך ההתרחקות מפתרון הקבע.