דווקא טרודי, בניגוד למצופה, מתה במוטל על גדות הים הבלטי במהלך טיול הפרידה הסמוי שהיא עורכת לבעלה. רודי, שתלוי באשתו לחלוטין, נותר לבדו, בודד, חסר ישע, עצוב ואבל. הוא מחליט לנסוע לטוקיו, שם גר בנם הבכור והאהוב קרל, כדי להגשים את משאלתה של טרודי שאותה לא הספיקה לממש. טרודי רצתה מאוד לנסוע ליפן לחזות בפריחת הדובדבן המתפרצת ביופיה בתחילת האביב, סמל לנעורים ולשפע; פריחה ארעית המשילה את פרחיה הלבנים במהירות.
רודי מתגורר אצל קרל, שאמנם משתדל מאוד אבל מתקשה לשאת את נוכחות אביו. בגעגועיו העזים והנוגעים ללב לאשתו המתה, מסתובב רודי בחוסר מעש בגניה של טוקיו, פוגש את יו, רקדנית בוטו יפנית חסרת בית, ומתיידד איתה. "I am Yoo" (אני הוא אתה (You)), היא מציגה את עצמה, ורודי מתבלבל לרגע. היא מציעה לו את האופציה הרוחנית שאומרת שכולנו מחוברים. "בוטו הוא ריקוד של הצל, אני מתנועעת והצל שלי רוקד", היא אומרת, כשפניה מאופרים בלבן כפני אדם מת, ומציעה לרקוד עם הנשמה במקום עם הגוף. באמצעות הריקוד רודי מצליח להתאחד עם טרודי ומדרש השמות מתממש- רודי נכלל בטרודי. הנתק בין החיים והמתים ובעקבותיו הסבל מתגלים כקיימים רק בעולם החומר. הגאולה היא דרך חיבור למהות הנשמתית הנצחית, בחיבור לאינסוף.
אגב, אין זה מקרי שהסרט מתרחש, לפחות בחלקו, ביפן. יפן היא המדינה הזקנה בעולם, והיא מגלמת בתוכה את שני הקצוות התרבותיים המבוטאים בסרט. מחד היא ארץ מסורתית מאוד, בעלת קודים תרבותיים לעצמה, ומאידך חברה סופר-משוכללת המשועבדת לדת העבודה המערבית. התנועה מהשבטיות לחילוניות משקפת את השינוי האדיר שחל במבנה החברתי שם, שתוצאותיו הן בין היתר ההתייחסות לזקנה.