מכאן כדור השלג החל להתגלגל במהירות לעֵבר החורבן. בר קמצא הלשין למלך שקורבנו לא הוקרב, וזה שלח את ההגמון נירון להחריב את ירושלים. נירון, מתברר, הוא אחת מנקודות האור על-רקע אפלת החורבן. כשהתקרב לירושלים, מסַפר המדרש, הפיל חץ לארבע רוחות השמים, ובכל פעם החץ הסורר נפל, איך לא, לירושלים. ביקש השר לפתור את התעלומה מפי עולָל שפגש בדרכו. "פְּסוֹק לי פסוקך" אמר לו השר. "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל", השיב הזאטוט החכם (ילדי העיר היו ידועים בחוכמתם הרבה), ששלף את הפסוק כלאחר יד מיחזקאל. אם כן, אמר השר, "הקב"ה רוצה להחריב את בית המקדש, ואחר כך יתנקם בי". מה עשה? ברח והתגייר, ויצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.
שלח המלך את אספסיאנוס הקיסר, שצר על העיר שלוש שנים. וכשתקף הרעב, היו שם שלושה עשירים שהתחייבו לפרנס את תושבי העיר הנצורה. האחד בחיטה ושעורה, השני ביין מלח ושמן, והשלישי הגדול מכולם בעצים לבישול. חכמינו עמדו על שמותיהם הסמליים של אותם נדבנים, הקשורים באירועים מיוחדים. הראשון הוא נקדימון בן-גוריון, שנקדה (זרחה) חמה בזכותו.
זוכרים את השמש שלא שקעה בגבעון המיתולוגית, בשעה שיהושע נלחם בה? ובכן, מתברר שגבעון לא לבד. הנס הזה אירע גם במלחמת משה בסיחון, ואף אצל נקדימון, שלָווה שתים עשרה בריכות מים מההגמון עבור עולי הרגל לירושלים. כשהגיע יום הפרעון שהבטיח להגמון, ולא ירדו גשמים, ביקש אַרְכָּה מהשמש שתזרח והתפלל למטר השמים עבור ההגמון בתמורה לבריכות ששאל ממנו. וכך אירע הנס הכפול בזכות נדיבותו למען ירושלים.
הפילנתרופ השני הוא כלבא שבוע. כן, חמיו של רבי עקיבא, שהמדרש מספר, כי כל מי שהיה רעֵב ככלב, היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. מכאן שמו, המנציח את נדיבותו. והנדיב השלישי, בן ציצית הכסת, כן ניחשתם, על שם הציציות שהשתלשלו מבגדיו, הוא ציורי לא פחות. מעֵבר לזהותו הדתית המופגנת, המשתקפת מציציותיו הארוכות, מגולמת בשמו עשירותו, כמובן. מעולם לא דרכה כף רגלו על הארץ. ציציותיו המשתלשלות היו 'מטאטאות' את השטיחים הרבים שהיו לו, ואשר הם שימשו לו מֵעֵין מִנְעָלִים מרוב עושרו. כדאי לשים לב כי המרבדים והכסתות, שהיו סמל סטטוס מעמדי לכאורה, נשקו בציציות. דהיינו הוא נהג בעושרו על-פי עקרונות ההלכה והאמונה היהודית, ובכללם מתן צדקה. עושרו הרב בהחלט לא סינוור אותו, ולא השכיח ממנו ולוּ לרגע קיום תרי"ג מצוות.