סתם יום של חול. קיץ ישראלי. לפנות ערב. אולם קבלת הפנים של הנוחתים מטיסותיהם בנמל התעופה בן-גוריון. עשרות אנשים ממתינים ליקיריהם. שתי נערות עם שלטים קטנים. על אחד מאויר לב. על השני – שפתיים שמתוכן יוצא חוט, שעליו קשור בלון, שבתוכו כתובה אהבה.
שני גברים בקרוקס, בג'ינסים קרועים, אופנתיים, ובטריקו דאוויני מבליט שרירים, מקלידים מסרונים במכשירים הסלולאריים הזעירים שלהם. מבטיהם מפלרטטים על גופן של עוברות ושבות, עוברות ושוות. זוג צעירים דתיים, עוללם ישן בעגלה עריסתית, קוראים תהלים, מתנועעים כלולבים, דבקים בספריהם הקטנים, מרוכזים בעולמם, כאילו אין דבר סביבם. כאילו אין עולם לבד מעולם תורתם. ריח של קפה ומאפה. כריזות. על הלוחות הדיגיטליים מהבהבים מועדי ההמראות והנחיתות. אנשים נחפזים, גוררים מזוודות על גלגלים, מציצים בשעונים, בהולים.
סבלנותו של אחד הממתינים פוקעת. הוא מחליט להפר את הסדר ופולש אל ה"שטח הסטרילי", המתחם המיועד לאנשים שזה עתה אספו את המזוודות שלהם והם מגיעים לפגישה ראשונה, נרגשת, עם מקבלי פניהם. לממתין פקוע-הסבלנות נמאסה ההמתנה מורטת העצבים. האנשים שהוא ממתין להם טרם הגיעו. עיכוב מתמשך. איש הביטחון קורא אותו לסדר, שאותו הפר בגסות, מבקש להרחיקו אל מעבר למתחם, התחום בחבל רפוי. מפר הסדר מסרב.
הוא שואל את איש הביטחון: "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?" איש הביטחון, מאופק, שקול, לא נופל במלכודת הזעם שטומן לו האיש הסורר. הוא מבקש ממנו בנימוס מודגש, פעם אחר פעם, באדיבות ובסבלנות, לחזור לאחור, להמתין מחוץ למתחם שאינו מיועד לו. הסרבן מתמיד בסירובו, מחריף את תגובתו. הוא מבקש מאיש הביטחון פרטים. הוא רוצה להתלונן עליו. איש הביטחון מבטיח לו שאם וכאשר יחזור לאחור וישמור על הסדר, הפרטים יימסרו לו ברצון. הסרבן אינו מתרצה. הוא אינו מאמין למילים. הוא – גס, בוטה, חצוף – איש של מעשים. מעשים אסורים. במקום ליישר קו לאחור הוא מעמיק את חדירתו אל המתחם שאינו מיועד לו אלא, בין השאר, לאנשים שאת פניהם בא לקבל באולם היוצאים.
לפתע הבחנתי בה. גוררת את מזוודתה השחורה. סורקת במבטיה את הסביבה, מחפשת אותנו, הוריה. הנה היא. הנה אנחנו. "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת", כתב המשורר. חיבוק. נשיקות. דמעות. החלפנו מבטים כמו מזכרות. הגעגועים – כמו ההפתעה הקטנה המונחת בתוך 'ביצת הפתעה' - שחוזרים, יחד איתה, מהמרחקים. הנה היא כאן. הנה אנחנו. עוגנים על חוף מבטחים. אין כמו בבית. אכן, כן. אין. מפר הסדר מעצים את תגובתו. הוא מתקרב אל איש הביטחון, עיניו רושפות בוז, חימה, טינה, עוינות, שנאה. הלכנו לשתות משהו. מה יהיה בסופנו?