אמר ועשה, ולאחר שהניתוח עבר בהצלחה, עם המתנה של שעה בחדר ההתאוששות, הועברתי סוף-סוף לחדר הנשקף אל ימה של הרצליה. אלא שתפנוקי החדר המהודר (840 שקל ללילה), מאובזר להפליא, עם נוף משגע, טלוויזיה, מיני-בר, כספת, עיתון, ארוחה לפי בחירה מתפריט, וחדר-אמבטיה מפנק - לא עשו לי דבר. הייתי ממוטט טוטאלית ולא יכולתי להפיק מהם כל הנאה. יחד עם זה התקשיתי לעצום עין במשך כל אותו לילה, שהפך עבורי ממש לנצח. משפגה ההרדמה סבלתי כאבי-תופת, כשהצנטר שאליו "נקשרתי" תרתי משמע, מונע ממני לשכב על צידי כהרגלי, כשבכל שעה מגיעה אחות תורנית למדוד חום, לחץ-דם ודופק. חומי זינק ל-39 מעלות, עלה וירד לסירוגין, למרות עירויי האנטיביוטיקה שהוזרקו לי לווריד, ואני עדיין בצום מוחלט של יומיים תמימים.
שחרורי מבית החולים עוכב ביום, לאחר שהתברר כי חיידק בלתי מזוהה דבק, ככל הנראה, בגופי. לצורך איתורו נערכה לי תרבית ולאחר יומיים תמימים הוא אותר, סוף-סוף, במערכת השתן. או אז הוחלפה האנטיביטיקה שניתנה לי, ספקולטיבית, באנטיביוטיקה הולמת.
לאחר שלושה ימי אשפוז שוחררתי מבית החולים כשהצנטר המטריד מוצא מגופי, לא לפני שזכיתי לביקורו של מנהל ה"מדיקל סנטר", פרופ' דן אופנהיים, לשעבר מנהל בית-החולים "רבין", ושל מנהל השיווק, גדי לוי, שביקשו לבדוק את רישומי מבית החולים. הייתי מלא התפעלות מהטיפול המסור, הן של פרופ' לינדנר האציל, שבא בכל יום להתעניין בשלומי, והן מצוות האחים והאחיות המסור, בראשותו של האח רמזי, שעשו כל שביכולתם כדי להקל עלי את אשפוזי.
אז, לפעמים, רבותיי, כדאי לוותר על בית-חולים קונבנציונלי ולא להקל ראש בבית-חולים פרטי. זירוז של ניתוח ותשלומים הכרוכים בהוצאה אישית מן הכיס, שווים, בעצם, הכל כשהמדובר בהצלת חיים.