ספר 'דברים' - נאומו הגדול של משה רבינו לפני מותו - הינו ניסיונו האחרון של אדון הנביאים להוכיח, להזהיר ולעודד את עם ישראל לפני כניסתו ארצה.
ניתן לראות מדבריו של משה רבינו - במיוחד בפרשות 'ואתחנן' ו'עקב' - שאירועי מעמד הר סיני וחטא העגל שבא בעקבותיו תפסו מקום מרכזי וגם טראומתי בזיכרונותיו מאותם ימים.
מעמד הר סיני הינו האירוע הייחודי והמגדיר של עם ישראל. חז"ל הרבו משך הדורות להשוות את מעמד הר סיני לחתונה ממש, בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, כאשר הר סיני נמשל לחופה מטאפורית ולוחות הברית נמשלים לכתובה שה' מסר לכלתו - בני ישראל. ההקבלה היפה מאוד הזו החלה בהבנתם את מהותו הפנימי של 'שיר השירים' ונמשכה בין היתר בגמרא [ברכות נ"ז, א'], שבה מתן תורה נקרא הקידושין של עם ישראל. ובכן, כל בוקר אנו נותנים ביטוי מעשי לקשר הזה שלנו עם הקב"ה כאשר אנו קושרים את התפילין של יד, ויוצרים טבעת על אצבעותינו האמצעית ומכריזים בשמו של הקב"ה: "וארשתיך לי לעולם: וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'". המטרה העליונה של ה"נישואין" האלה היא לדעת, אינטימית, רוחנית, את הקב"ה.
מכיוון שאותה "כתובה אלוקית" נכתבה במפורש פעמיים, ועל-ידי הקב"ה - דבר שלא קרה מאז ועד היום - כדאי לעיין בה שוב, בתקווה למצוא בתוכה פנים ותכונות שאולי לא גילינו שם, בספר 'שמות'. ראשית, כדאי לשם לב לבחירת המצוות - למה דווקא הן? ושנית, מדוע בחר הקב"ה בסדר הספציפי הזה של המצוות?
הדיבר הראשון - "אנכי ה' אלֹקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - לא דורש מאתנו שום מעשה - רק לזכור את מה שקרה לנו בעבר. אנו נקראים להודות, להודות במציאות - שיש אלוקים ושהוא זה שהוציאנו מארץ מצרים, לזכור את החסד שהוא עשה עמנו, ולהכיר בטובו הגדול. במילים אחרות, לאהוב אותו!
אחרי שהגענו למצב התודעתי הזה, עלינו להפנים שהקב"ה הוא אל קנא - "לא-יהיה לך אלֹקים אחרים על-פני"! - ה' דורש את נאמנותינו המוחלטת והבלעדית, כך שלא נוכל לעבוד אותו וגם אליל זר, בד-בבד.
בדיבר השלישי - "לא תשא את-שם-ה' אלֹקיך לשוא" - דורש ה' את יראתנו. כי אהבה ללא יראה עלולה להידרדר לזלזול, כפי שראינו בחטאם של נדב ואביהוא.
בדיבר הרביעי - השבת - דורש ה' מאתנו להזדהות - מעשית - עם החסד שהוא עשה עמנו כאשר הוא ברא את העולם, להתקרב אליו, וללכת בדרכיו מעמדתנו המוגבלת, כבני אנוש.
בדיבר החמישי - כיבוד אב ואם - מפגין הקב"ה את ענוותנותו הגדולה! כן, אבינו הכל יכול מזכיר לנו שהוא לא היחיד שאחראי לקיומנו. יש לו שותפים - אביו ואמו של כל אחד מאתנו. גם להם מגיע
כבוד, לא רק לו. בגלל ענוותנותו הגדולה, הוא כל כך אוהב את מידת הענווה בבניו - והראיה לכך הינה הקשר הייחודי שלו עם משה רבינו - "ענו מאֹד מכל האדם" [במדבר י"ב, ג'].
בלוח השני הקב"ה מזכיר לנו שהמציאות אינה רק בינו לבינינו, אלא שיש מציאות נוספת - בין אדם לחברו. לכן, הדיברות בין אדם לחברו באות בסדר מיוחד והפוך מאלו של האדם למקום. בסדרה הראשונה הבסיס הינו המחשבה והרגש ובעקבותיהם באים המעשים. בסדרה השנייה המעשים קודמים למחשבות, כי בין אדם לחברו זה הכיוון להתעלות. ולכן, בדיבר השישי - לא תרצח - למעשה מורה לנו ה': אין לחייך עדיפות בעיני על חיי עמיתך. חייכם שווים, ולכן אין לך שום זכות לקחת ממנו את חייו שאני ה' נתתי לו. יש לשים לב שהדיברות השביעי עד העשירי מחוברים זה לזה באות "ו" המקשרת ביניהם - "ולא תנאף ולא תגנֹב ולא תענה ברעך עד שוא ולא תחמֹד". משמעות הדבר היא לא רק שחיי עמיתך קדושים אלא גם שאשתו קדושה לו, ואין לך זכות לטמא אותה, וגם אין לך את הזכות להפוך אותו או את אשתו או את ילדיו לעבדיך. זו המשמעות של "לא תגנוב" בעשרת הדיברות - זכותם לחירות כבני אנוש שווים לזכותך.
אחרי שהבנת שאסור לך להרוג, לנאוף או להעביד את רעך, דע לך שגם אסור לך "לסדר" את רעך. הכיצד? לבני ישראל יהיו בתי דין, ואל לך אפילו לפגוע בשמו של רעך בעדות שקר, כך שהוא יושפל מטה ואתה תעלה מעלה.
הדיבר האחרון והקשה מכולם הינו ציווי, לא של מעשים כלל אלא של מחשבה, כפי שהיה הדיבר הראשון. אסור לך אפילו לחמוד ברכושו של עמיתך. במילים אחרות, עליך לשמוח בלבך כאשר עמיתך עושה חיל. עליך לפרגן לו. ומכיוון שעם ישראל ערבים זה בזה ומחוברים זה לזה, כך גם הדיברות בין אדם לחברו - ב-"ו" המחבר בין דיבר לדיבר.
עשרת הדיברות הינם המסמך החשוב ביותר שנאמר ונכתב אי פעם. יופיים, אצילותם, סדרם האורגני, הדומה למעיין העולה ומתגבר, נפלא ממש. חז"ל ראו בהם כגזע של עץ התורה - הם הגזע, ויתר תרי"ג המצוות הינן הענפים של אותו עץ חיים. אפשר להוסיף שלאותו גזע ישנם שורשים - המידות הקודמות לדיברות המאפשרות את קיומם! והם הכרת הטוב, נאמנות לה' ויראת ה', ענווה ופרגון איש לרעהו.
ברם, בחברה המודרנית רבים פיצלו בין הדיברות, ובכך החלישו מעוצמתם האלוקית. חילונים - אפילו "יהודים חילונים" - החליטו לאמץ רק את הלוח השני - זה המתייחס למצוות בין אדם לחברו. בעיניהם הדבר החשוב הוא להיות "מוסרי", וכדי להיות כזה אין צורך באמונה בה' או בשמירת שבת. מאידך-גיסא, בעבר ובהווה דתיים קיצוניים החליטו שחמשת הדיברות הראשונים הם החשובים - וכדי להוכיח את אהבתם לה' עליהם החובה להרוג, לאנוס ולשדוד עמים שאינם עובדים את ה' בדרכם.
ולכן, נשאלת השאלה - מדוע יצר ה' את עשרת הדיברות על שני לוחות, בצורה כה חצויה, שמאפשרת לרבים ליצור חיץ בין שני הלוחות? מדוע, אם כבר אנו דנים באותו כיוון, שיבר משה רבינו את שני הלוחות כאשר העם חטא רק בדיבר השני שהיה כתוב על הלוח הראשון?
התשובה, לפחות בעיני, הינה שהכתובה שקיבלה הכלה (עם ישראל) מה' באה עם תכשיט - טבעת של זהב שחיברה את שני הלוחות. ואכן, משה נאלץ לשבור את שני הלוחות. כאשר משה שיבר את הכתובה גם טבעת הזהב נשברה, ונוצרה התרחקות מסוימת בין החתן האלוקי וכלתו הארצית. הלוחות השניים לא חוברו עם אותה טבעת, וכך יצרוֹ של העולם איפשר לו להתעלם מן הטבעת המקורית - הטבעת שסימלה את הסינתזה האלוקית הגדולה מכל: "ואהבת לרעיך כמוך, אני ה'!" במשפט בעל חמש המילים הללו חיבר ה' בין שני הלוחות. חובתנו כיהודים לחבר שוב את הלוחות ואת העולם למצב שבו הלוחות השניים - ואהבת לרעך כמוך - יהיו מחוברים ללוחות הראשונים - אני ה'.