החיפוש אחר מחזור האור והמחזוריות הנשית

גם במחזורי שירה קודמים שלה יש השקה בין האישי והפנימי לבין הקוסמי: חלי איתן-אברהם אינה כותבת רק על המציאות הסובבת אותה, אלא מחפשת לה עולם אחר וחוקיות אחרת. בשיר הפתיחה של הפרק "מעלית אל הים" - עמוד 121 - היא מחפשת, למשל, מעלית לעולמות רוחניים, לספירות נשגבות. איתן מחפשת גאולה במציאות חוץ-שירית. כיוון הגותי-שירי זה הולך לאורך כתיבתה הלירית. בפרקי השירה, "קרן עין כחולה", היא בחרה לפתוח את ספרה בשיר עטוף סוד על קרן עין כחולה, המדריכה את מנוחתה. הפעם, בספר "מעלית אל הים" היא בוחרת לפתוח את הספר בשיר בעל אופי דומה. קרן העין הכחולה תוארה באותו מחזור מיוחד - עמוד 215 - כגורם על-זמני: "קרן עין כחולה/ חוצה שושנה מפריחה את לבה בשקט/ מוזיקה חבויה מהלכת שמחה בוורידי השיחים/". וחלי בחרה לחצות את המילה 'שושנה' לשני חלקים - כדי להבליט את העל-זמניות שלה, את ייחודה מעבר למילה המקובלת 'שנה'. גם בשירי קרן העין הכחולה אנו עדים לכוחות הנפש המחוללים גדולות ונצורות, לרגשות ההופכים לאוקיינוס של כוח: ההשתנות הקוסמית, החיבור בין כחול המים לכחול השמים, כל אלה הם עדות לאותה עוצמה הגוברת על המכשול, על הזמן, ואפשר לבחור כאן את הסיכום שנתנה חלי בשירה הקודם על עוצמת הקרן: "מה שיכול היה להיות/ נשאר אפשרות עתידית /שלא תתהווה לעולם". המחזוריות שעליה מדברת חלי איתן-אברהם אינה מחזוריות מקדמת דנא, היא מבקשת באותו אור נשי אישי לראות עולם אחר. לא הים הוא העולה אל השמים בספרה החדש, אלא השמים עולים אל הים: "גאות המים במצוק / סודקת פתחים/ וזרימת מ ים בבטנו/ סמוך לגוו/ מעלית אל הים". ברבים משיריה הזרימה הפנימית משנה את הקוסמוס, את מבנה הזמן. וכך כאן: קרן העין משתלטת על הכול, על הפריחה, על הזרימה הפנימית, על מבנה הזמן.

נקודות ההשקה בין הרוחני לעולם מבחוץ, ניכרות גם בשירי המשפחה המרגשים. השיר המחשמל מכולם, הוא השיר "תיקון" שמתאר בשני בתים, שני רבדים נסתרים המחברים בין הכלים השבורים. בבית הראשון של השיר "תיקון" - עמוד 55 - אנו עדים לכמיהה משיחית שגנוזה בלב אבותיה, אותו געגוע שהוא המפתח לגאולה האמיתית. הבית השני מגלה את צופן החיים. מותו של האח אינו סוף פסוק, ונשמתו הופכת להיות כוח רוחני העולה אל שבעת הרקיעים. הכוח הרוחני מנצח את החומר, מחבר בין הכלים השבורים, יוצר תקווה לאור אמיתי - וכך חשה המשוררת שדרך תיקון הנשמות יש מזור: "מצא אבי הלכות נשמה

להסיר דמעה מעיני". שירי המשפחה נוגעים ללב ולעתים מרגשים עד דמעות. כאלה הם השירים לאביה ולאמה, ומרגשים במיוחד השירים "ניגונים לאב", "על לבבו נקשה". שירי המשפחה מחברים בין זמנים ודורות, וכאלה הם שיריה על הסבא והסבתא, השיר "עצמות ללא חזון" המסתיים במילים המצמררות: "הרגבים עדיין חמים/ אני שומרת על חומם/ בחום גופי" (עמוד 45). הדרך של חלי איתן-אברהם לשוב לעולם אבותיה היא דרך ההתחברות למחזוריות המתחדשת, השירה שהופכת לתפילה, ויש באנרגיות שלה מסילות למעלה, לגרמי שמים, והבקשה שלה המשוררת מתחוורת לאיטה: רצון להוציא את הקוסמוס מגלות לגאולה. כך למשל בשירה על הלבנה שבשמים: "שוב מתמעטת/ אוספת את אורה אל גופה/ נעטפת בבדידות כהה/ של גלות קוסמית/ עד יום גאולתה". מעגל המשפחה ומעגל העולם מוצאים דרך להתמזג. אנו נותרים עם אותו לחן קסום, אותה התפעמות והתחברות לעולמות נסתרים ובראשיתיים - וכל אלה מוליכים את האדם לזרימה אחרת, להתחברות מופלאה אל הכמוס מכל, אל הסוד, אל עולמו האמיתי.

בפרק המבוא של הספר מנתח פרופסור הלל ברזל כמה משיריה, ולדבריו יש בשיריה כמיהה אל הטמיר "כמו בפואטיקה הביאליקאית", ולפי הפענוח שלו יש בשירת חלי איתן-אברהם השתנות של המראות - ובלשונו - אנו זוכים למראות ה"יורדים לצורך עלייה" (כך בעמוד 18 בספרה של איתן-אברהם). פרופ' ברזל מצטט את השיר "רקפת בין קברות המכבים": "הנה בא הרגע/ בו השמש כובשת את המים/ מנפצת אותם לרסיסי יהלומים/ גאות עולה מבקשת מפלט". בפרקי השירה שלה, "נופי הבית", היא לוקחת אותנו למציאות פסטורלית, ללב הטבע ואנו עדיין חשים שאנו בתמונת חלום אישית: בלב שדות ומרחבים ירוקים

ניטעתי בידי אבי ואמי

והלב נסגר

מפני העולם הרחב. חלי איתן הדוברת בשיר היא דמות חלומית, היא דשא, היא צמח, והיא נשמה בתוך מרחבים, עולם ללא גבולות - והחוקיות היא חוקיות החלום. נפשה של המשוררת עוטפת לבושים אחרים, כאילו הייתה נשמה חסרת גוף: "זורמת כנחל

וממשיכה ללכת". ב"נופי בית" אנו מוצאים געגועים עזים לעולם הילדות כעולם שבו הראייה היולית, בתולית, טהורה - ואכן יש דמיון לשירה הביאליקאית ולפרק המבוא של ספיח על המראות הראשונים שאינם נמוגים לעולם. יש קרבה לאותה שאיפה לברוא עולם שונה מן העולם החומרי האפור שבו אנו חיים. כותבת חלי בשירת "נופי הבית": את החלב שתינו חם

ישר מן הרפת

וטעמו לא ערב. הנקודה היא המקור, השורש - זה הגיע מן הרפת, גם אם הטעם לא ערב. הנוסטלגיה באשר היא מעניקה הרגשה של בראשיתיות, והמשוררת בבגרותה משלימה עם כך שלעתים הנוסטלגיה היא מרה. המאבק בסופיות, בזמן, במוות - המאבק הזה מקבל כאן ממדים של קדושה, של חיפוש אחר מהות אחת, של אמונה במהות-על: מעבר לכל המשתנים יש נהייה אחר הקבוע שייתן משמעות לכל. בעולמה של חלי איתן-אברהם יש קידוש של החולין ועילויו למהות נשגבת חדשה.