בשבוע שעבר ניסינו להתבונן במסר של תשעה באב, להבין את הרעיון המסתתר מאחורי היום המדכא כל כך, יום האבל הלאומי. הנחת היסוד שלנו הייתה שהקינות והבכי ביום הזה אינם עניין לעצמו, להפך, שהרי יש עניין לעבוד את ה' מתוך שמחה דווקא. ואכן הגענו למסקנה שבתשעה באב אנחנו אמורים לעשות חשבון צדק עם עצמנו, לבחון איך זה שעדיין לא נבנה בית המקדש. חז"ל הרי אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו חרב בימיו. כלומר, לכל אחד מאתנו יש אחריות אישית למצבנו הגלותי, לעובדה שעדיין לא נגאלנו, ועלינו למצוא בעצמנו, כל אחד בנפשו, את הגורמים למצב החורבן ולתקנם. אינני יודע כמה באמת השקענו מאמץ בכיוון הזה, אבל בינתיים חלף לו תשעה באב והשאלה היא מה הלאה, במה מתבוננים כעת?
כי לא די בתובנה שיש לי אחריות אישית לגלות הנמשכת, תובנה שאליה הגענו בתשעה באב. זו לבדה עלולה רק להחריף את הבעיה כי ממנה עלול להתפתח יאוש, שהרי מה כוחי לחולל שינוי?! לכן ברור שהכוונה היא אחרת לגמרי, הכוונה היא שנגיע לתובנה שאכן הדברים תלויים בנו ויש לנו הכוח לחולל את השינוי הדרוש. אולי למישהו זה יישמע מוזר, אבל האמת היא שיש בכוחנו לחולל את התפנית מגלות לגאולה. זהו המסר שמעביר לנו משה רבנו בפרשת השבוע וָאֶתְחַנַּן, פרשה שאותה קוראים תמיד בשבת שאחרי תשעה באב. האמת היא שכבר בבוקרו של היום הקשה אנחנו מקבלים ממשה רבנו את המתכון ליציאה מן הגלות. בשחרית של תשעה באב קראנו בתורה פסוקים [פרק ד', כ"ה-מ'] מפרשת השבוע שלנו ובהם תיאור עתידי מדויק של תהליכים נפשיים וחברתיים המובילים לחורבן וגם מתכון מפורט כיצד למנוע אותו.
לפני כחמש שנים הארכנו בביאור פסוקים מחלק זה של הפרשה. מכורח הנסיבות, עקירת היהודים מגוש קטיף באותם ימים, התמקדנו אז בפסוקים המתארים את תהליך החורבן. כעת אנחנו מבקשים להתמקד בתהליכים הנפשיים הדרושים כדי לסיים את מצב הגלות ולהגיע לגאולה. הפסוק הבא הוא מהפסוקים שקראנו בתשעה באב והזכרנו לפני כחמש שנים: [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. הָרְאֵתָ זה הראו לך. זו תזכורת למעמד קבלת התורה מהר סיני, שם ראינו בראייה חושית ממש כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. איך בדיוק הראו לנו שזו המציאות - התיאור מובא בפסוק הבא: [לו] מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ההתגלות הגדולה הזאת נועדה לגבש אותנו לעם אחד מכוח אותה חוויה משותפת, מעבר להיותנו אחים מכוח התורשה.
[לז] וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם. וגם להוצאה הזאת ממצרים יש תכלית, [לח] לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ--מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה--כַּיּוֹם הַזֶּה. זהו הייעוד שלנו, לרשת את הארץ שהבטיח ה' לאבותינו, וכל האירועים עד כאן, כולל יציאת מצרים וההתגלות הגדולה בהר סיני, היו חלק מתהליך ההכשרה שלנו למילוי התפקיד הזה. לכאורה, מה צריך יותר מזה, יותר מיציאת מצרים וההתגלות הגדולה במעמד הר סיני - הרי אחרי שראינו וחווינו את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אף אחד לא יצליח לשכנע אותנו שאין דבר כזה, שהמציאות שונה מכפי שראינו. שכן המראה היה מרשים ביותר, חוויה חד-פעמית, והוא נחרת בנפשנו ומן הסתם גם שינה אותנו מהותית, מקבוצה של עבדים לעם אחד. אלא שטבעו של זיכרון החוויה להתעמעם בחלוף הזמן, ואז עלולים לחזור להרגלים הישנים.
לכן ממשיך משה רבנו ומנחה אותנו לשחזר את הזיכרון הזה שוב ושוב: [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. הַיּוֹם, זה כל יום מחדש. בכל יום להקדיש זמן להתבוננות הזאת. וכדאי לשים לב להבדלים בנוסח בין שני הפסוקים; הראשון, זה שמדבר על מה שראינו, מסיים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ והשני שמדבר על ההתבוננות היומיומית, מסיים אֵין עוֹד. מה משמעותו של ההבדל הזה ומהיכן הוא נובע? בשני הפסוקים המושא זהה, ה' הוּא הָאֱלֹקִים: הפסוק הראשון מתאר את מה שראינו, ומה שראינו זה שה' הוא האלקים היחיד ואֵין עוֹד (אלקים) מִלְּבַדּוֹ. בפסוק השני אנחנו מונְחים להתבונן, וכאן נדרשת מאתנו העמקה נוספת. אנחנו כבר יודעים שאין עוד אלוקים מלבד ה', לזה לא צריכים התבוננות, התבוננות צריכים כדי להפנים את העובדה שאֵין עוֹד, שאין שום מציאות מבלעדי ה'. שכל המציאות נבראה על-ידי ה' שהוא האלוקים וממשיכה להתקיים אך ורק מכוחו, להיברא כל רגע מחדש.
התחדשות מונעת ניוון שמוביל לחורבן
אפשר לטעות ולחשוב שאם אכן נתבונן כראוי, אם נגיע למודעות הנדרשת מאתנו - עשינו את שלנו, אנחנו כבר בסדר. שהעיקר זה לחשוב נכון ולהרגיש נכון. אבל אין טעות מסוכנת מזו. כי התבוננות שאינה מובילה לתוצאה מעשית של העמקת הדבקות בה' יתברך על-ידי קיום מצוותיו, יכולה לגרום הרבה הנאה למתבונן אבל תנתק אותו, חלילה, מה' יתברך. לכן, ההתבוננות שדורש מאתנו משה רבנו אינה תכלית לעצמה, היא נועדה להדק את הקשר שלנו עם הבורא יתברך עד כדי דבקות בו. וזה מה שהוא אומר לנו בפסוק הבא: [מ] וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ--וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים. גם בלי להשקיע בהתבוננות אפשר לשמור אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֹתָיו. אלא שמעשה המצוות יהיה טכני, חסר רגש וחסר עניין, וסביר שידעך בהדרגה עד שייעלם.
שמירת מצוות מתוך התבוננות, היא המתכון שמציע לנו משה רבנו לחיים טובים בכלל ולהשתרשות בארץ בפרט. על פניו, זה נראה כל כך מובן מאליו עד שלא ברור מדוע צריכים לדבר על זה, אלא שזה לא באמת מובן מאליו. הרי גם ביחסי אנוש ידועה הנטייה לנכס לעצמנו משהו שקיבלנו מהזולת. ולפעמים, לא רק שלא מודים לו על מה שנתן לנו, עוד מתכחשים אליו ואף פוגעים בו ר"ל. זו אגב הסיבה מדוע אסור לאדם לחלק את נכסיו בחייו, כדי שלא יעמיד את המקבלים בניסיון הזה. נכון, לא כולנו כאלה כפויי טובה וזה גם לא קורה מיד, ההתכחשות הזאת, אבל זה קורה ומוסכם על כולם שזה רע. והקשר שלנו עם הריבונו של עולם די דומה, לפעמים נראה שהוא לגמרי חד-צדדי, ממנו אלינו נקודה. את התהליך הזה מתאר משה רבנו בפסוק הראשון שקראנו בתשעה באב והארכנו בביאורו לפני כחמש שנים כנ"ל.
אבל כעת אנחנו עוסקים כאמור במתכון שמציע לנו משה רבנו לחיים טובים בארץ המובטחת, והתנאי הבסיסי הוא לזכור תמיד שאנחנו חיים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים. נֹתֵן בהווה, כל יום מחדש. שלא נחשוב שאנחנו פה וזהו, שאיש לא יצליח להזיז אותנו מפה. למה? ככה. מחשבה כזאת מלמדת על תהליך ניוון בשלב די מתקדם וכדי למנוע את הניוון הזה אנחנו נדרשים להשקיע בהתבוננות, בהעמקת הקשר שלנו עם הבורא יתברך. לצורך כך מצווה אותנו משה רבנו לקרוא כמה פסוקים קבועים בכל יום, בוקר וערב. הוא מכיר אותנו היטב ויודע שהציווי וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד, עלול להישאר בתחום המשאלות שאינן מתגשמות. כי למי כבר יש זמן וסבלנות להתבונן כל יום בעניין הזה?!
על כן הוא מצווה אותנו לקרוא בכל יום פרשייה קצרה של שישה פסוקים, ארבעים ושמונה מילים, שבהם מבטאים במילים את ההתבוננות הדרושה, ובנוסף לכך כלול בהם גם רעיון מסירות הנפש הנדרשת מיהודי בשמירת הקשר שלו עם הקב"ה. הפרשייה הזאת ידועה בשם "קריאת שמע" כי זו המילה בה היא מתחילה: [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. [ה] וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. [ו] וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. [ז] וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. [ח] וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. [ט] וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לא כולם מודעים לרעיון ההתבוננות שבפרשייה יומיומית זו, לכן אנחנו מביאים אותה ומציעים התבוננות קצרה בתוכנה.
כאמור, כל יהודי קורא את שְׁמַע לפחות פעמיים ביום, אז למי הוא אומר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל? התשובה היא שבכל יהודי יש כביכול חלק מנשמתו של ישראל (יעקב) אבינו וחלק זה הוא המסוגל להתבונן. היהודי פונה אל אותו חלק בנפשו ומשמיע לו (לעצמו) את האמת המוחלטת: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. וגם כאן הפירוש הוא שמלבדו אין שום מציאות. המודעות הזאת מביאה אותו לשלב הבא: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, כי אם ה' הוא הכל, אז הוא גם החיות שלי עצמי, ומי אינו אוהב את חייו? אלא שבכל זאת יש גוף ונפש בהמית ולהם יש אהבות משלהם, הם עלול להאפיל על רצונו של היהודי לאהוב את ה', על כן ממשיך ומפרט את המדרגות השונות באהבה זו: בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ, זו למעלה מזו. ולאחר שמגיעים לאהבת ה' באחת משלוש רמות אלו, אין להסתפק בכך. צריכים לחנך גם את הדור הבא ברוח זו: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וכן להמשיך בהתבוננות הזאת ללא לאות: וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
לא נוכל עוד להאריך, אבל דומני שמהאמור עד כאן קיבלנו מושג, חלקי לפחות, על הדרך הנכונה למנוע חורבן ולזכות לגאולה. יעזור ה' שנצליח לעלות על דרך זו ולהגיע לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.