מנופי השלטון הם:
MEDYACRATYA
מֶדיָהקְרַטְיָה
שלטון העיתונאים
MISHPATOKRATYA
מִשְפָּטוֹקְרַטיָה
שלטון המשפטנים
הדמוקרטיה המסורתית מבוססת על כמה עקרונות וערכים יסודיים, ששני המרכזיים הם הפרדת הרשויות (מונטסקיה) ושלטון החוק. שני עקרונות אלה איבדו במידה רבה את השפעתם הדומיננטית, כתוצאה מהתעצמות שני מוקדי כוח נוספים שעוקפים, גוברים ומגמדים את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת: מָדְיָהקְרָטיַה ומִשְפָּטוֹקְרָטְיַה.
שני מוקדי כוח אלה לא נבחרו לנהל את המדינה, כתוצאה מבחירות דמוקרטיות של מאבקים בין רעיונות ודעות. ואולם השפעתם על מקבלי ההחלטות שנבחרו היא גדולה ומכרעת. הנבחרים תלויים במשפטנים ובעיתונאים.
האקטיביזם השיפוטי והאקטיביזם התקשורתי, שאין עליהם מורא ציבורי אפקטיבי של ציבור המצביעים, יצר מציאות דמוקרטית חדשה, לפיה כוחם והשפעתם של העיתונאים והמשפטנים גדולה יותר משל חברי הכנסת ושרי הממשלה שתלויים בהם. בשם ה"מקצועיות" כביכול, מובילים המשפטנים והעיתונאים את הפוליטיקאים לכיוונים הרצויים להם. יועצים משפטיים, עיתונים ומנהלי ערוצי הטלוויזיה, קובעים במידה רבה לפוליטיקאים את מדיניותם ואת סדר היום שלהם.
לא ניתן כיום לממש כמעט שום נושא או מעשה ללא צנזורה, בָּקַרָה, חקירה ושפיטה של עיתונאים ומשפטנים. שום מחוקק בכנסת ואף שר או מנכ"ל במשרד ממשלתי לא מסוגלים לקבל החלטות ולבצען, ללא "אישור" של משפטנים ו"ברכת הדרך" של עיתונאים.
עדת החסודים של פולחן קדושת שלטון החוק מציגים אותו כשלמות התבונה האנושית, כּחוכמה עילאית וכדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי שאין עליו עוררין.
חסידי פולחן שלטון החוק אינם מוכנים להודות שמשפטנים ושופטים הם בני אדם עם חולשות, הטיות, חשבונות, נקמנויות ודעות כמו כל הבריות. הם לא מדע מדויק, הם לא תוכנת מחשב, הם לא אחד מחוקי הטבע והם גם לא מתחום הפיסיקה והמתמטיקה. גם הם מושפעים מהתקשורת ומדעת הקהל, מבלי להודות בכך.
רוב פסקי הדין וגזרי הדין במסגרת שלטון החוק, הם במידה רבה בזאר מזרחי שיפוטי שבו הכל אפשרי.
באמצעות ניסוחים מפותלים, פרשנויות אישיות סלקטיביות וטקסטים "מקצועיים" כמו "עסקת טיעון", "חוסר ראיות", "מן הצדק", "התיישנות", "חוסר עניין לציבור" - אפשר להחמיר בצורה לא סבירה ולא אנושית על נאשם (הנעל על השופטת
דורית ביניש) ולהקל בצורה לא סבירה על נאשם שהרג אם ובן בתאונה במרכז תל אביב (עורך דין ידוע ומפורסם).
החיים מלמדים שבמקרים רבים, רוב הבכירים והמיוחסים בעלי הכוח וההשפעה שהסתבכו בפרשיות פליליות וכלכליות, מסתדרים ועוקפים את החוק, בסיוע משפטנים, שופטים ועיתונאים ידידותיים שהופכים אותם לזכאים.
בארה"ב, הנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון שחייבים לעמוד בחקירה ללא כפפות משי, בפני חברי הסנאט. אצלנו, לפוליטיקאים אסור אפילו לתמוך או לבקר מועמדים לשפיטה מפחד התקשורת שיואשמו חס וחלילה במקרתיזם, בסכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק! בארה"ב זה דמוקרטי וחוקתי. אצלנו זו פוליטיזציה מסוכנת.
התקשורת הפכה לכוח דומיננטי בדמוקרטיה הנתונה במשבר.
רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעים מי הוא המשיח (הפוליטי) ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון הקובע את הטון בכל שלטון. השפעתה של התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שיש להם אינטרסים אישיים פוליטיים כלכליים מוסווים.
הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית הדמוקרטית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. פרסומו, מעמדו ויוקרתו בציבור אינם רק פונקציה של אישיותו וכישוריו האישיים והמקצועיים, אלא קשריו עם העיתונאים. התלות והקרבה בין הפוליטיקאי לעיתונאי, יש להן תמורה הדדית חבויה שזכות הציבור לא לדעת על אודותיה.
לסיכום - העיתונאים והמשפטנים הם בפועל הרשות הפוסקת והשולטת מעל למחוקקת ולשופטת, הקובעת מי לצָמרות ומי לחקירות, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון, מהו צודק וחיובי, ומהו פסול ושלילי. השלטון הדמוקרטי הנבחר הרלוונטי איבד מכוחו ומסמכותו, לטובת עוצמתה של התקשורת (שחלקה מופקרת) הפועלת רק על בסיס האינטרסים של רייטינג, תחרות וסקופ, שפוגעים לעתים באינטרסים ביטחוניים ולאומיים, במדינה החיה במציאות של טרור ומלחמה.