ג'ק סטראו, מראשי מפלגת הלייבור הבריטית, היה שר החוץ של הממלכה המאוחדת בשעה שזו הכריזה בשנת 2003 מלחמה על עירק של סאדאם חוסיין. ניק קלייג, המנהיג הליבראלי במפלגת השלטון הקואליציונית בה הוא מכהן כסגן ראש הממשלה, הטיח כנגדו השבוע בפרלמנט בלונדון: "ייתכן כי יום יבוא ותצטרכו לתת את הדין על אחריותכם להחלטה האומללה ביותר מכל החלטות ממשלתכם, כלומר אחריותכם לפלישה הבלתי חוקית לעירק".
ג'ק סטראו, נינו של מהגר יהודי, הוא בן 64. ניק קלייג, נצר לאצולה רוסית ואוקראינית והולנדית, הוא בן 43. עשרים שנה מפרידות בין שני הפוליטיקאים הבכירים האלה. הן קריטיות. הן שנות המעבר בין עולם בו הבחירה האולטימטיבית היא בין הטוב לבין הרע לבין עולם בו הבחירה האולטימטיבית היא בין החוק ומערכת הזכויות לבין הפרת החוק ורמיסת הזכויות.
שני האישים הם כמובן משל לנמשל. יש צעירים גם במחנה הצדק, ויש זקנים במחנה החוק, אולם הסנטימנט השולט בעולם הוא הסנטימנט של המשפט. מה שאומץ כחוקי גובר על מה שנראה כצודק. צדק ומשפט מכון כסאך, נאמר על האלוהים, אך דומה כי בקרב בני האדם אין נטיה לאחד בין השניים.
עוד ניק קלייג מדבר, נזדרז ראש הממשלה קמרון שהיה בביקור מעבר לים אצל אובמה להדגיש כי סגנו לא מייצג עמדה רשמית של הממשלה אלא את עמדתו הפרטית בלבד. העיתון הבריטי "הגרדיאן" ציטט מומחה למשפט בינלאומי שלימד את הבריות כי אילו הייתה עמדתו של קלייג בסוגיית החוקיות של הפלישה לעירק עמדה רשמית, צריכים היו לצפות כי איזה בית משפט בינלאומי היה מזדרז להחליט לדון אם מלחמת הקואליציה בעירק הנמשכת עדיין היא חוקית או לא, עם תוצאות מרחיקות לכת, כולל פסקי דין ואכיפתן על מדינות ועל ראשיהן. במבנהו המנטאלי של אדם כג'ק סטראו חשש כזה לא יכול היה להיות קיים בנעוריו. במבנהו המנטאלי של אדם כקלייג השיקול של צדק הגובר על החוק לא יכול להיות קיים היום.
סטראו, בן המעמד הבינוני, קיבל את חינוכו התיכוני בבתי הספר העממיים. הוא היה לסוציאליסט רדיקאלי, אימץ את השם ג'ק במקום ג'ון, כי ג'ק סטראו היה איכר-גיבור שלחם בממסד המדכא. כפוליטיקאי מתחיל, לחם בעבור חינוך במימון ממשלתי גם בעבור יהודים ומוסלמים שהורו את עיקרי דתם בבתי הספר הפרטיים . בעיני איש כזה סאדאם חוסיין העריץ, רוצחם של קורדים בגז, היה חשוד אם לא אשם בחימוש ארצו בנשק בלתי קונבנציונאלי, שליט שאין העולם הנאור לא יכול היה להשלים עם קיומו. זה מה שקבע. הוא היה אידיאליסט של הצדק.
קלייג, בן מעמד האצולה החברתית והכלכלית, היה חניך בתי הספר הפרטיים הנודעים באנגליה, צעיר שניתח את האסונות הגדולים של האנושות כתוצאות של מאבקי כוח אלימים בשם הצדק ובשם הדת,ובשם הלאומנות. סדאם, אם היה רשע או אם לאו היה צריך ליפול בבתי הדין מול שופטים ודיינים ולא בבגדד המופצצת. הוא היה אידיאליסט של המשפט.
זה פרץ לתדהמת הפוליטיקאים הבריטים בחילופי הדברים הנועזים בפרלמנט, אך זה קיים זה מכבר במרחב הפתוח של העולם.
בעולם בו אנו נדונים לשבט או לחסד עלינו לדעת את השפה השלטת
התקרית הרחוקה והקטנה הזאת אינה אלא איור למה שאנו חווים זה מכבר בשנים האחרונות ובעיקר מאז
עופרת יצוקה. מזה ניצב הסנטימנט הישראלי שיוצא להעניש את מטווחי הקסאמים על אזרחי שדרות מפני שהצדק לא יכול לסבול את התרת הרסן ארוכת השנים הזורה מוות וחרדה בקרב אוכלוסיה אזרחית ומזה ניצב עולם צעיר האומר כי השאלה המנסרת בחללו של העולם אינה שאלה של צדק אלא שאלה של חוקי מלחמה. מזה בונה ישראל גדר כדי לחצוץ בין מלונות פארק ואוטובוסי אגד לבין המתאבדים הנהרגים כדי להרוג, ומזה יושב בית הדין בהאג ודן בחוקיות הקמת החומה. מזה המשט המביא בפרובוקאציה גלויה דמה של סיוע הומאניטארי לעזה ומזה התרסה כי הכיתור של עזה איננו חוקי.
העימות הזה לא ייגמר על-ידי הסברה שבליבה עומדים טיעוני הצדק. בוודאי לא על-ידי הסברה נוסח קידום מכירות של יעדי תיירות נחשקים. העימות הזה הוא עימות בין עולמות. ישראל קמה בעולם בו עצם הקמתה היה מעשה של צדק. היא חיה היום בעולם בו היא נבחנת אם היא נוהגת על-פי החוק הבינלאומי. גולדסטון מסמל יותר מכל את השינוי הקוטבי הזה. מי ששולל את ציוניותו אינו מבין כי הוא ציוני השולל את הצדק כשלט הדרכים הקובע לאן צריך ומותר ללכת. השלט שלו הוא שלט המשפט. זה לא אותו השלט. זה מייאש. אבל זה המצב.
מדיניות קביעת עובדות בשטח, שהייתה קיימת מאז ימי הישוב היהודי בארץ שוב אינה אפשרית בלי להקים עלינו את הצעירים המושלים היום בעולם שאינם רואים שוב את אקסודוס כאניית הישע של הצדק האוניברסאלי אלא כהוכחה עתיקה להפרת החוק שבגינה הביאו לארץ בה ישבו בני העם הפלסטינאי מהגרים בלתי חוקיים שהשתלטו על יושבי הארץ ודיכאו אותם.
אין ראייה בלתי צודקת יותר מזו. אבל היא הראייה העושה את ישראל למנודה. אין מנוס. אסור לרגע להיפרד מן הצדק, הנבואי, האוניברסאלי, אבל אסור גם לסרב להצטרף להבנה כי בעולם בו אנו נדונים לשבט או לחסד עלינו לדעת את השפה השלטת ולדבר בה אל העולם וגם אל עצמנו. לכל ברואי עולם יש אולי את הלוקסוס להשאיר את דברי הפיוט "צדק ומשפט מכון כסאך" לאלוהים שבשמיים. לנו אין. אנו זקוקים לו גם פה בארץ שניתנה לבני האדם.