עברית היא שפה מתוחכמת, וכלולים בה שני ההיבטים של התחכום - גם חכמה יתירה, וגם תושייה והתחכמות.
הנה אנו זוכרים את פירוש רש"י לדבר התורה על יהודה - ש"לא יסף עוד לדעתה" [את תמר] לאחר שגילה את האמת בדבר הריונה ממנו- ואיננו יודעים, ועלינו לבחור, האם לא הוסיף עוד לדעתה, או שלא פסק מלדעתה, שכן שני הפירושים תקינים מבחינת הלשון.
גם לגבי הפסוק מספר דברים ה' 18 -
"את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, קול גדול ולא יסף" -
מפרש רש"י בשני אופנים, ולא נדע מה נכון:
"ולא יסף, מתרגמינן: ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר: ולא יסף, לא הוסיף להראות באותו פומבי".
לאמור, לא מדובר בלשון סגי נהור, או בפירוש חד פעמי יוצא דופן, אלא בפירוש נוסף, המוסיף נופך של תחכום לשפה ומזמין מחשבה ועיון.
מסימני יופי השפה - היא הכפילות והחזרה. נזדמן בפרק ב' בספר דברים לקרוא כי כל הגויים ייראו מישראל ויירתעו, כי
"ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך". [פסוק 25].
ובהמשך, פרק ב' בדברים פסוק 31 -
"ויאמר ה' אלי, ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו, החל רש לרשת את ארצו".
אכן, אין זו שגיאה לומר "לקבל החלטה", אלא שבביטוי זה, אומרו מפסיד שימוש במטבע לשון עדיף, והוא, "להחליט החלטה".
לקבל קבלה.
לרוץ ריצה.
שמוע תשמע.
להחליט החלטה.
וכך מתמזגים אצלנו ישן וחדש, ואנו ממשיכים את השפה היחידה בתבל המתקיימת אלפי שנים במתכונתה, ומה שנאמר בתחילתה, מובן ושמיש גם עתה.