ישראל ויהודי אמריקה: יחסים על בסיס שונה

דמות יהודית מיוחדת במינה בניו-מקסיקו היא גרשון ווינקלר, "הרבי הרוכב". האיש ומשפחתו חיים באזור מרוחק בלב הרי סיינט מיגואל. ווינקלר הוא מחנך, איכר ומרצה מבוקש בתחום היהודי המיסטי, ובראש ובראשונה - הקבלה. הוא מקיים סמינרים בתחום זה לא רק בניו-מקסיקו אלא במדינות הסמוכות בדרום מערב ארה"ב. הוא נולד בקופנהגן שבדנמרק ואת חינוכו הדתי קיבל במסגרת האורתודוקסית בארה"ב ובישראל. הוא פרסם 13 ספרים מאז 1980, ששניים מהם הוחרמו על-ידי הקהילה האורתודוקסית. שמו יצא לפניו בקרב אנשים רבים והעולם האקדמי, והעיתון רב-ההשפעה ה"וול-סטריט ג'ורנל" אף הקדיש לו כתבת תחקיר. בשל היות האוכלוסיה רבגונית בתחומי הדת, נוסדה הפדרציה היהודית, ובשנת 2000 הוקם מרכז יהודי קהילתי גדול, ראשון מתוך כמה אחרים שהוקמו לאחר מכן. במערכת החינוכית פועל בית-ספר יהודי ומרכז ספורט. הקהילה מוציאה ביטאון בשם "הקשר היהודי". בתחום הייצוג, הקהילה הוציאה מתוכה צירי בית הנבחרים. עם חברי הקהילה נמנים מוסיקאים בעלי שם ואף מפקדים בכירים במשטרה. ברב-שיח הפנימי יש דיאלוג מתמיד בין הקהילה היהודית לבין הקהילה הקתולית והפרוטסטנטית, ואף עם קבוצות מוסלמיות והינדיות. המגמה כולה היא יהדות עכשווית אשר תדבר אל הדור הצעיר בקהילה וגם תובן טוב יותר מחוץ לקהילה היהודית. אחד הפרויקטים הללו, המשותפים לוועדה לקשרי חוץ של הקהילה ולפדרציה היהודית, הוא דיווחי רדיו על הנעשה בישראל. בדרך-כלל, אלה שידורים חיים ויש להם רבבות מאזינים יהודים ולא-יהודים. החדשות מישראל מתפרסמות גם בכתובים וגם במערכת ענפה של עיתונאות מקוונת. כאמור, נושא השואה הוא על סדר יומה של הקהילה וכדי לקרב אליו את הדור הצעיר הוקם מוזיאון צנוע לשואה ולגבורה. יחד עם זאת, זהו גם מוזיאון לסובלנות, שהיא אחד מלקחי השואה, לקחים שמדברים אל אנשים צעירים. צעירים רבים נשלחים הן ל"יד ושם" בירושלים והן למוזיאון השואה בוושינגטון, כדי לשמש כמדריכים במוזיאון המקומי. גם האוניברסיטה של ניו-מקסיקו הקימה קרן מחקר בכל הנוגע לניצולי השואה, אשר לכל אחד מהם שואה משלו. עשרות רבות של ניצולים במדינה כבר רואיינו ומסמכיהם תועדו. בתחום האמנות ישנן תערוכות מתחלפות של ציירים יהודיים. בתחום ההיסטוריה בת-זמננו, הקהילה מנסה להביא מיצגים מן המאה ה-21, וזה כולל סיפור יהודי בריה"מ, הגולאגים, הרדיפות, רצח הסופרים היהודיים. מחנות העינויים של הנאצים, לא רק של יהודים, אלא של עמים אחרים בשל היותם שונים, כמו הומוסקסואלים. אלה היבטים שמדברים אל הדור הצעיר. כמובן יש כאלה, אף שהם מעטים מאוד שמוצאים את דרכם אל בית חב"ד ומשם לחיים חרדיים, ולעתים גם לישראל. ישראל חשובה מאוד גם ללא-דתיים בקהילה הקטנה והתוססת הזאת, אבל הם, ברוח התפיסה של פיטר ביינרט, שאותה הבאנו בפתיחה, רואים את הקשר בפריזמה שונה לחלוטין מזאת שאנו הורגלנו אליה. הפרדיגמה שלהם קובעת שכדי להיות יהודי היום אתה חייב לראות את העולם סביבך, את היקום כולו, שהולך וקטן, והתקשורת הבין-אישית, הבין-קבוצתית זורמת לכל הכיוונים. הדוגמה היא ניו-מקסיקו. חרף היותה קהילה קטנה בארצות הברית של אמריקה, הפעילות היהודית שלה היא כה ענפה. דת ומדינה בשבילם הן שתי סוגיות קרדינאליות, אך כמו במערכת הכללית, יש הפרדת רשויות. ככה, לדידם, הדת צריכה להיות מופרדת מן המדינה, בהיות הדת עניין אישי לכל יהודי, ובתור שכזאת יש לה תכלית קולקטיבית. אולם בשום אופן לא צורה של כפייה דתית, או פסילה של קהילה יהודית אמריקנית בכל נושא וסוגייה, כולל נושא הגיור. העובדה שממשלת ישראל שבויה בידי גורמים חרדיים, כמו אגודת ישראל ושס, לא ברורה להם. הם תוהים שפוליטיקאי צעיר כמו אליהו ישי דוחה יהודים מן היהדות במקום לקרב אותם. גם אם הדבר משמש אותו לצרכים פוליטיים טקטיים. בכלל - הם טוענים: ישראל היא אלופה בטקטיקה ורדודה באסטרטגיה. הגדרה נפלאה לדעתי. איש אקדמיה אמריקני שבא לכאן לעתים קרובות ראה לנכון להתייחס לדברים של שר החוץ אביגדור ליברמן, שהתבטא כך: "אנו לא רוצים להתערב בעניינים של יהודי אמריקה והם לא צריכים להתערב בעניינים שלנו". הוא אמר זאת בהקשר של הצעת חוק הגיור. איש האקדמיה הביע תמיהה על צירוף מוזר זה של תנועה כמו "ישראל ביתנו", שרבים מחבריה חשו וחשים את נחת זרוען של המפלגות החרדיות, ומהם שנישאו לאהובי לבם בגיור רפורמי או קונסרבטיבי בארה"ב - מתחברת לשס. אבל לא רק זה. "האיש הוא צר אופקים. האם באמת ישראל לא מתערבת בענייניהם של יהודי אמריקה? ואנו מקבלים זאת. כל שאנו רוצים הוא שישראל, הממשלה והעם יכירו את פניהם השונים של יהודי אמריקה. האיש הזה (ליברמן) נכנס כמו שני פילים לחנות חרסינה. אתם בחרתם בו להיות שר החוץ, זה באמת עניין שלכם, אבל אם הוא מנסה לפגוע בנו, במרקם הפנימי שלנו וביחסים בינינו לבין העם בישראל - זה גם עניין שלנו, וזה חייב להיות גם עניין שלכם". להערכתי, אנו כאן עדיין לא תפסנו זאת. כמו במקרים רבים, אמריקה מקדימה אותנו בהרבה, גם בתחום הזה של קשרי העם היהודי. אפשר ורצוי שיהודי אמריקה ידברו איתנו שלא באמצעות הגופים הרשמיים והממוסדים שלנו, בדיוק כמו שם. "הממסד הוותיק" - הם אומרים - "לא מחזק את יהדותנו. להפך, הוא מרחיק אותנו ממנה".

אני עוקב אחרי ארה"ב בכלל ואחר הקהילה היהודית בפרט מאז היותי שליח, מיד לאחר תום מלחמת העצמאות, בקרב בני נוער וחוגים חלוציים שלה באמריקה. התנועה שבה אני פעלתי הייתה: הנוער הציוני - יהודה הצעיר - פלוגת עלייה. רבים ממסיימי תיכון באו לארץ להכשיר עצמם למדריכים בתנועה, ואילו לבוגרים (אנשי פלוגת העלייה) הייתה חוות הכשרה חקלאית, סמוך למחנה הקיץ, ליד העיירה פוקיפסי, בצפון מדינת ניו-יורק, אשר ממנה עלו לארץ והקימו את קיבוץ "הסוללים" בגליל המערבי, על גבול עמק ישראל (=יזרעאל). לא מעט מחניכיו אז עלו לארץ, לאו-דווקא לקיבוצים, חלקם מילאו תפקידים בולטים בארץ, כמו דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, מנכ"ל הפילהרמונית, מדענים, ואף מומחה חקלאי שהביא את ה"קוטג'" למדינה. כולם היו חניכיי ומדריכים צעירים בתנועה. רובם המכריע ביקרו בארץ יותר מפעם אחת ושומרים על קשר הדוק איתה. אחד מאלה הוא פרופסור אמריקני ידוע בביוכימיה, וויליאם (בילי) פירשיין, מאוניברסיטת ווסליאן, במדינת קונטיקט, אשר מדי יום מוציא מסרים ומאמרים לוחמניים שמסנגרים על ישראל ומתייחסים לכל מאמר ביקורתי על ישראל בעיתונים החשובים באמריקה. אין כמעט מאמר בעיתון רציני באמריקה המבקר את ישראל, שאינו נענה בתגובה פומבית חריפה שמגינה על ישראל. אכן, זאת הייתה תקופה אחרת. תקופה אשר השליח הישראלי היה האדם המבוקש ביותר, והשליח הקיבוצי-אח"ם עוד יותר גדול. צירוף נסיבתי של סיום מלחמת העולם השנייה, ובראש ובראשונה השואה, והקמת מדינת ישראל, היוו ליהדות אמריקה בכלל ולדור הצעיר בפרט בשורה נבואית, התחדשות ותקומה ללא תקדים. ארצות הברית נחשבת גם כיום, אולי, למדינה האידיאליסטית ביותר חרף תחלואי הבורסה וההון המושחת והמשחית. אבל אז, בשנות החמישים, זאת הייתה מדינה שהתקווה פרצה לחברה כמו קרני שמש ביום בהיר לכל רובדי העם כמעט, כולל האמריקנים ממוצא אפריקני, שהאמינו כי לאחר ששירתו את ארצם בזירות הקרב ונפלו למענה במלחמה, הם ייהנו מזכויות מלאות. תקווה שנגוזה אך התגשמה עשרות שנים לאחר מכן. זאת הייתה חברה אופטימית. ובמרקם הזה השתבצה יפה המדינה היהודית שזה עתה קמה, נאבקת על קיומה ומבקשת להיות אור לגויים. היא הייתה מופת לדור הצעיר שביקש לשתף עצמו בבניית הארץ, או למצער - לקיים זיקה חזקה אליה. איך שרה מרי הופקינס - Those were the days my friend... הייתה לי הזדמנות לעוד שהיות ממושכות בארה"ב, כסטודנט ללימודי מ.א ולדוקטורט, ככתב רשות השידור בצפון אמריקה, כמרצה אורח במכללות במדינות ניו אינגלנד, וכמשתתף בקורס בינלאומי לטלוויזיה ולקולנוע, אשר כלל סמינר במכון ניוהאוז לקומוניקציה של אוניברסיטת סיראקיוז בצפון מדינת ניו-יורק וביקור בעשר תחנות טלוויזיה בארה"ב, במזרח, במערב ובדרום. במסגרת הסמינר לטלוויזיה ולקולנוע, אשר נערך מטעם ממשלת ארה"ב לנציגי 14 מדינות מתפתחות, לרבות מדינות מאפריקה, מן הגוש הקומוניסטי וישראל, השתתפתי גם אני. הסמינר נמשך ארבעה חודשים, מספטמבר 1963 ועד סוף אותה שנה. הוא כלל, כאמור, שני חלקים: חלק סמינריוני שנערך במכון ניוהאוז לקומוניקציה באוניברסיטת סירָקיוז בצפון מדינת ניו-יורק, וביקורים בתחנות טלוויזיה שונות ברחבי ארה"ב. בכל מקום שבו שהינו, הייתה לנו משפחה אחת שאירחה אותנו אירוח חברתי, כלומר שהינו אצלה; ותחנת טלוויזיה, נכון יותר המנכ"ל שלה, שאירחו אותנו אירוח מקצועי. במהלך הביקור, הזדמן לי להתארח אצל שני יהודים טובים, ראשים של תחנות טלוויזיה. הראשון מרטין יומאנסקי, מטלוויזיה מקומית בעיר וויצ'יטה במדינת קאנסאס. ביום השני לביקורי, נתקלתי בתופעה מעניינת: הוזמנתי להיות אורח של מועדון אקסקלוסיבי בעיר, אשר יהודים לא היו חברים בו. יומאנסקי סיפר לי על כך, והיה צריך למצוא איזה פתרון מניח את הדעת. "חליתי". היום יהודים חברים, בולטים במועדון הזה - אחד השינויים באמריקה. בתחנה הבאה, בעיר אלבקרקי שבמדינת ניו מקסיקו, מנכ"ל תחנת הטלוויזיה, ג'רי דאנציגר, עמד על כך שמשפחתו גם תארח אותי - חברתית, כלומר אשהה בביתם במשך אותם ימים שבהם הייתי צמוד לאולפני הטלוויזיה בתקופה לאומית טראומטית וטלוויזיונית מרתקת - רצח הנשיא קנדי. מאז, שתי המשפחות, שלנו ושל הדנציגרים, הן בקשר מתמיד והן בביקורים הדדיים. אף שרוב שהותי באמריקה - כשמונה שנים בסך-הכל, חייתי בניו-יורק. אני רואה לנכון להביא לדוגמה דווקא קהילה זאת של אלבקרקי, שהיא מן הסתם נמנית עם הקטנות ביותר באמריקה הצפונית, אף שמן הסתם יש גם קטנות ממנה. ואכן, באמצעות משפחת דנציגר אני עוקב אחריה ואחר התפתחותה במחצית היובל, מאז עשיתי היכרות עם מדינה זאת, עיר זאת ומשפחה זאת.

ניו-מקסיקו היא אחת המדינות המרתקות בארה"ב בכלל, ובדרום מערב בפרט. היא קטנה באוכלוסין - כשני מיליון תושבים - אך היא מגוונת מאוד בשטח ובתושביה. יש בה אזורים מדבריים, חצי מדבריים, מישורים ירוקים והרים מכוסי שלג כמו הרי הסנדיה, ובלבם ה"סָגרֶה דֶל קריסטו (הדם של ישו). היא שוכנת ליד נהר הריו גרנדה האגדי, ובירתה היא העיר הציורית הלא גדולה באוכלוסיה ובשטח, אך העשירה בשכיות חמדה ובהיסטוריה - סנטה פה. גם האוכלוסיה שלה היא מגוונת ורב-גזעית. המיעוט הגדול ביותר הוא ממוצא ספרדי. ניו מקסיקו נכבשה על-ידי ספרד בסוף המאה ה-16 וכעבור 250 שנה לערך, חלקיה נכבשו על-ידי השכנה מצפון ארה"ב, והנותרים נרכשו. ב-1912 היא הפכה למדינה ה-47 של ארה"ב. ניו מקסיקו ידועה גם בשל מעבדות ב"לוס אלאמוס", שבהן פותחה הפצצה האטומית. יש בה גם תעשיה אוירית ובסיסי חיל האוויר. על כך מספרת לי סידני דנציגר, אותה נערה צעירה מלבבת שהכרתי בשנת 1963, בביקור בארץ לפני כמה שבועות. והשלמה בכתובים משם. האוכלוסיה של מדינת ניו-מקסיקו מונה כשני מיליון תושבים, כרבע מהם באלבקרקי, העיר הגדולה ביותר שבה. בשל הייחודיות שבה, היא משכה גם אוכלוסיות צעירות אשר מחפשות אורח-חיים שקט, סביבה נעימה, בנייה ידידותית וכיו"ב גורמים סביבתיים. המסורת מספרת על יהודים למחצה שהגיעו ביחד עם הספרדים, אולם ההגירה הגדולה של היהודים לניו-מקסיקו הייתה במחצית המאה ה-19, עם ההשתלטות האמריקנית על המדינה. האוכלוסיה היהודית במדינה מוערכת כיום בסביבות ה-12,000, כלומר - 0.65% מכלל האוכלוסיה במדינה. ובכל זאת, בכל הקשור בקהילה היהודית, יש בה הכל. באלבקרקי פועלות כל התנועות הדתיות היהודיות, בראשן הרפורמים, השמרנים, האורתודוקסים, ובראשם תנועת חב"ד וגם תנועה שנקראת "התחדשות". לכל אחד מהם בית כנסת אחד לפחות. וגם, ואיך לא במדינה כזאת, שלושה בתי כנסת משיחיים - תערובות של יהודים ונוצרים. יש גם מקום תפילה של חבורה שנקראת "חברותא" וכן "חבורת המדבר". האוכלוסיה היהודית של ניו-מקסיקו גדלה פי תשעה מאז מלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם השנייה, ובעיקר השואה, הביאו לפעילות מוגברת של הקהילה. גם בכל הקשור בתיעוד וזיכרון, וגם בהקמת מוסדות יהודיים בעיר. זה התחיל בהקמת מסגרת למגביות, תחילה לפליטים ניצולי השואה, לתיעוד ולזיכרון. כפועל יוצא טבעי, גברה הפעילות בכל הקשור בנושאי הפליה, בכל תחום שהוא סוגיית זכויות האדם, זכויות שוות לנשים (יש גם רבנית מקומית), סיעוד לקשישים ולאנשים במצוקה. יש בה סניף גדול של הליגה למניעת הפליה מיסודה של בני ברית. הקהילה הקימה את החברה ההיסטורית שלה, הן בכל הקשור לעברה שלה והן בכל האמור לגבי עבר היהודים, ובעיקר באירופה שלפני השואה. מסגרת זאת כללה גם שיקום בית עלמין לא רק בניו-מקסיקו, אלא במדינת נבאדה השכנה. במדינה עשרה רבנים, שלושה חזנים, מוהלים ושוחטים שחיטה כשרה. באלבקרקי "בית שלום" שמיועד לקשישים, בעיקר בודדים או חסרי אמצעים, שם עורכים להם גם אירועי חגים ומועדים.