ישראל, מיעוטיה והזרים היושבים בקרבה

אבל הערבים אינם יחידים. כולנו זוכרים את אליהו ישי, שכשר התעשיה, המסחר והתיירות, ואחר-כך כשר הפנים, הנפיק אשרות כניסה לעובדים זרים יותר מכל שר אחר בתולדות המדינה. אנו זוכרים גם שר קודם של שס שהיה מעורב בענייני חברת כוח-אדם והורשע על כך. אצל ישי עבודה זולה לחוד, וליבוי יצרים נגד האנשים שהוא עצמו הביא לכאן לחוד. על-פי השר: "אם יבואו לכאן עכשיו עובדים זרים, הם יביאו איתם מחלות; צהבת, חצבת, שחפת, איידס, סמים". שדר אוסטרלי שאמר לאחרונה משהו דומה על יהודים וכרך אותם עם חולי האיידס, פוטר לאלתר מעבודתו. אליהו ישי נשאר לבטח במקומו. נשכח ממנו כי בברכת המזון מתפללים לא רק עבור יהודים: "אלוהינו מלך העולם, הזן אותנו ואת העולם כולו בטובו, בחן בחסד ברווח וברחמים רבים. נותן לחם לכל בשר". כיוון שהשוואה לשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, ולהתבטאויות שנהגו אז באירופה, תיחשד כזילות השואה, נרחיק עדותנו לתקופת המהפכה הצרפתית. מה שהחל כפעולות נגד סוכני אויב, הורחב לכל הזרים. בשנת 1793 דרשה ה"ועדה לשלום הציבור" שיחוקק חוק נגד זרים, והועלתה דרישה שכל הזרים יגורשו לארצות מוצאם. הצעה חלופית הייתה שהזרים ישאו סרטי שרוול עם ציון ארץ מוצאם והמילה "הכנסת אורחים" עליו. הועלתה דרישה שכל הזרים ייעצרו ונכסיהם יוחרמו, ואכן זרים רבים נעצרו בבניינים שהופקעו לצורך זה. כדי לעורר מתח ושנאה, השר ישי אינו מסתפק בדימויים של מחלות בהם השתמשו במקומות אחרים כלפי יהודים, והוא מפרט הוצאות ענק ונטל כלכלי שהזרים מטילים כביכול על הציבור; "הכה בזרים והצל את הארץ". גם בצרפת של המאה השמונה-עשרה נטען כי הזרים הם הסיבה למחסור, לאי-השקט ולמצב הרע בכלל. מאז עברו למעלה ממאתיים שנה, מדינות אחרות אימצו מדיניות כזו ואף איומה מזו כלפי יהודים, וראו היכן אנחנו. אצלנו גם רבנים מצטרפים ומוציאים פסק לפיו אסור להשכיר דירה לזר. לא נפרט היכן נהגו חוקים דומים. נזכיר כי אם הממשלה הייתה מבצעת את שחפץ שר הפנים, היו מגורשים מכאן כל ילדי הזרים, גם כאלה שנולדו כאן, למדו כאן וישראל היא ארצם היחידה. זה מזכיר לנו משהו מההיסטוריה הלא רחוקה? רק פעילות ציבורית והתגייסות מיעוט מקרב חברי הכנסת ושרי הממשלה הביאה בסופו של דבר לפשרה, קשה אומנם אך עדיפה על גירוש כולל. אם הממשלה אינה רוצה זרים - סיגרו את גבולותינו. מי ששוהה כאן עימנו נכנס בגלל היתרי עבודה שנתנו שרים או אימפוטנטיות בשמירת הגבולות על-ידי מערכת הביטחון. כל עוד הוא כאן צריך לאפשר לו לגור, לאכול, ללמוד ובעיקר לחיות.

זרים מסוג אחר הם עולי ברית המועצות, המתגיירים הרפורמים וכל מי שבא ארצה ללא חותמת כשרות אורתודוקסית. הם אלה שבהתנחלות נוקדים מסרבים לקבלם. אותם משווים שם למחבלים (דהיינו לפועלים הערבים הבונים את היישוב), מטילים בהם ובבנותיהם דופי מוסרי, ובכלל "הם יכולים להסית אותנו לעבירות שיהודים בדרך-כלל לא עושים, כמו עבודה זרה, גילוי עריות, כל מיני סטיות כאלה או אחרות". בהם אנו באים לפגוע באמצעות חוק הגיור החדש. כנגד יתרון אחד של החוק, שלפיו יוכלו גם רבני ערים לעסוק בגיור, מטילים שתי גזירות; רק האורתודוקסים מגיירים, ועל המתגייר לקיים אורח-חיים שומר מצוות. בזמנים בהם מדינת ישראל בחשש אמיתי של מלחמה, מבודדת פוליטית, מוחרמת על-ידי ארגוני עובדים ואקדמיה, נמצאה הדרך למשבר אמיתי גם עם קהילות יהדות העולם. גם חוק הנאמנות בא להכות בזר החפץ להסתפח אלינו. הצהרת נאמנות למדינה היא במקומה ואף מקובלת. אך החובה להצהיר אמונים למדינה "יהודית", כאשר אין שום הגדרה בחוקה או בחוק מה היא מדינה יהודית, נועדה להציק בלבד. האם יהודית בנוסח אורתודוקסי או בנוסח רפורמי? האם יהודית הכוללת זרים ועולים מברית המועצות, או יהודית על טהרת הגזע? האם יהודית של התנחלויות או של החזרת שטחים? למחוקיקנו הפתרונים.

אנו כבר רגילים למחקרים ולסקרים המראים לנו כי הכיתות צפופות יותר במגזר הערבי, רמת הלימוד נמוכה יותר, אחוז האבטלה גבוה יותר, הסיכוי למשרה בכירה נמוך ובחלק ממשרדי הממשלה והחברות הממשלתיות אין קבלת ערבים כלל. אנו מקבלים כל זאת כמשהו שאינו ניתן לשינוי כמו מזג האוויר. וידנו עוד נטויה. בשנת 2010, שישים שנה לאחר קום המדינה, ולאחר מלחמת לבנון השנייה שבה לא נקטו הטילים מלבנון אפליה בין ישובי הצפון היהודים והערבים, עומדת הפרקליטות וצריכה להצדיק משרד חקלאות, האוסר על ישובים ערביים בקו העימות לגדל ביצים, ובמקביל נותן הטבות ליישובים יהודיים שכנים. ערבי, שבג"צ קבע לפני עשור שאין להפלותו ולאסור עליו לגור ביישוב, ממתין עדיין לביצוע ההחלטה. תקציבי פיתוח והטבות אחרות מחולקים לפי קריטריונים פוליטיים ואינטרסים פסולים, תוך קיפוח קשה של המגזר הערבי. גם העם היושב בציון לא טוב יותר מממשלתו. בשנת 2010, צריך בכיר דרוזי במשמר הגבול לשמוע ממתנחל: "יום אחד גם אתה תהיה על הרכבת שתיקח את הערבים מהמדינה שלי". נזכיר כי למרות תחושת הקיפוח, עדיין מתגייסים לצבא כשמונים אחוז מהצעירים הדרוזים. ספק אם מינוי שר לענייני מיעוטים או הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים יביאו את הישועה, לאור מה שהוקצב לעניין בתקציב המדינה החדש. כנסת ישראל - שבימיה הטובים שימשה במה חופשית לחבריה, גם כאשר בן-גוריון תיעב את חירות ומנהיגיה, וגם כאשר בגין החליף את מפלגת העבודה בשלטון - מקבלת החלטות שעיקרן סתימת פיות של חבריה הערבים, וחברי הכנסת (ומשום מה בעיקר חברות הכנסת) משתלחים בחברי הכנסת הערבים מעל הבמה, להרוויח עוד תמונה בשידור. יו"ר הכנסת, היוצא כנגד ההחלטות, פוחד להצביע נגדן. אנו צופים במראות ומתביישים.

גם בקרב היהודים ממשיכה השנאה לזר ולשונה להכות. דתיים אשכנזים מפלים יוצאי המזרח, ועוד יותר מהם אתיופים. מפלגת שס, שקמה לצמצם את הפערים בין אשכנזים וספרדים, לא רק שלא נוקטת עמדה בפרשת עמנואל, שם הוקמו קירות וירטואליים וממשיים בין תלמידות, אלא מתרפסת בפני הממסד האשכנזי ותוקפת את מי שפנה לבג"צ להסיר את החרפה. רק בעקבות בג"צ יחול שינוי במצב. בפתח תקוה המצב אינו שונה; תלמידות אתיופיות נשלחות לכיתה נפרדת. גם כאן בית המשפט, אותו כולנו אוהבים לשנוא, מביא לפשרה ולפיצוי לתלמידות. דמיינו בית ספר בחו"ל בו תלמידות יהודיות נשלחות לכיתה נפרדת - מה הייתה תגובת כל אחד משונאי הזרים בארץ? חבל שנשכח מהמפלים מה שהם אמורים לומר, ואף להתכוון אליו מדי יום: "בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באוהלי רשע".