הוא לא אהב יותר את אשתו ביום האהבה, אבל הוא נישק אותה - אולי אף על השפתיים - קנה לה פרחים, הזמין אותה לארוחה רומנטית לאור נרות. הוא השיק עימה גביעי יין, החליף עימה מבטים חמים. ליום אחד הוא עטה על עצמו נייר צלופן ורישרש כמו מתנה נפתחת.
הוא סימן את היום הזה ביומן, כדי שלא ישכח. הוא תכנן מבעוד מועד להפתיע אותה ואף לרגש. מה כבר יש לו לחדש אחרי כל השנים? הוא חשב על המחווה הפשוטה, הבנאלית, התמיד מרגשת, גם כאשר היא מעושה ומזויפת. פרחים. מי תסרב לפרחים?
יש לו מחוות כאלה, לגבר האלים. הוא לא חתם איתה ביום ההוא הסכם אי-לוחמה. הוא גם לא נשבע לה לא להכותה עוד, או, חלילה, לדבר אליה יפה, בנימוס. יש לו יציאות רומנטיות, פייסניות. כך הוא מרכך אותה, כדי שתוכל להמשיך לספוג את עליונותו, את אדנותו, את מכותיו.
היא אינה מתלוננת. היא אינה עוזבת. לפעמים, כשהיא אינה יכולה עוד, כביכול, אילמלא הציפורניים העשויות בקפידה, היא רוצה לטפס על קירות, אבל היא אינה יכולה. לא חבל על ההשקעה? לצרוח? מי ישמע?! כך היא ממשיכה, מיום אהבה ליום אהבה. פעם בשנה יש גם לה עדנה.
הוא קנה לה פרחים ביום האהבה שחל השבוע. ראיתי אותו. ראיתי את הפרחים. יפים. אין מילים. מן הסתם היו ריחניים. אני רואה אותם בעיני רוחי ניצבים באגרטל הזכוכית עם הריקוע המוזהב המקועקע - קיטשי, מצועצע – עליו, גבעוליהם מעוקלים מעט, כצווארי ברבורים. יפים הם הפרחים. נעימים לעין, נוגעים בלב. אני מדמה אותם יושבים לאכול ארוחת ערב על השולחן שעליו הפרחים. הוא מפליג את עיניו מפניה אל הפרחים. בדרך הוא מנסה לדוג חיוך. היא משיבה לו, כמו הד עמום, חיוך קטן, מריר. היא יודעת, שבטרם ינבלו הפרחים הוא ישוב לקלל אותה ולהכותה. כי זו היא שגרת ימיה. כי אלה הם חייה.
היא תנצור את הערב הכמו-רומנטי בלבה, בזיכרונה. ובכל פעם כשהוא ידבר אליה כמו אל שפחה חרופה משהו יתכווץ וינבול בה. בכל פעם כשהוא ירים עליה יד היא תראה בעיני רוחה את הפרחים מתכווצים לצרור, מונחים על קברה. קוראים לזה אהבה.