לבנות את הכפר אל-עראקיב מחדש

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בוצעו רכישות קרקע על-ידי הקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית, מבדואים ברחבי הנגב, במטרה להקים ישובים חקלאיים. והיום, מונחת בפני שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שרה דוברת, חוות דעת של פרופסור רות קרק מאוניברסיטת ירושלים, שמדובר בשבטים נודדים שמעולם לא הייתה להם זיקה לקרקע. מעולם לא קנו ולא מכרו קרקע, הם רק אורחים לרגע בקרקע. גם המסמכים שהוצגו בפניה על-ידי עורך-דין ספרד ופרופסור יפתחאל מארכיונים בבריטניה, המעידים על תשלומי כסף לבדואים עבור קרקע בתקופה העותמאנית ובתקופת המנדט, לא הזיזו את פרופסור רות קרק מעמדתה, שמדובר רק בשבטים נודדים. בכל הקשור לבעלות על הקרקע קיים בעיני הבדואים בנגב פרדוקס. "איך ייתכן", שואלים הבדואים, "שבשנות העשרים והשלושים במאה הקודמת רכשה הקרן הקיימת לישראל וגם הסוכנות היהודית אדמות בנגב מידי בעליהן הבדואים, והיום הם לא בעלים? מה השתנה?". לצערי, מה שהשתנה זו המדיניות של ממשלות ישראל מאז 1948. ממשלות - כשזו האחרונה הגדילה לעשות - שביצעו מדיניות נישול וראיית הבדואים כגורם מאיים ומסוכן. פרופסור אסמעיל אבו סעד, תושב בדואי שגדל בנגב, כותב בחוברת New Hoerizon (אופק חדש) עמ' 17:

• "מרחבי הנגב מספיקים לכל הצרכים והיעדים של האוכלוסיה היהודית - בהווה ובעתיד ויש בהם די מקום למצוא תשובה לצרכים של כל האוכלוסיה הבדואית, הפתרון הנכון חייב להיות בהסכמה".

ומוסיף בכאב רב פרופסור אסמעיל אבו סעד:

• "הגישה הכללית של החברה היהודית היא לראות באזרחים הערבים בארץ לא כשותפים אלא כאיום דמוגראפי. הדבר נכון לגבי באר שבע ויחסה לערבים הבדואים... שנתפסים כאנטי תזה לחוק".

לפרופסור אסמעיל אבו סעד ולערביי הכפר אל-עראקיב אני מבקש להגיד שישנו ציבור הולך וגדל בישראל השולל את היחס האלים כלפי האוכלוסיה הבדואית, ועבורנו זו תהיה שעת מבחן. כיהודים אנחנו חייבים להטות כתף לבנות את כפר אל-עראקיב מחדש. באותו נגב שיש בו מקום לחוות חקלאיות למשפחות יהודיות - כל חווה על פני עשרות דונם - יש מקום גם לכפר הבדואי אל-עראקיב ולארבע-מאות תושביו ולכל הכפרים, שלצערי, מוגדרים כלא-חוקיים.