בשקט-בשקט מכשירה התקשורת
הינתקות נוספת, יש לה כבר שם: "הינתקות 2". הדיונים על ההינתקות הופכים לדיוני הפחדה מפני מלחמת אחים, הינתקות הציבור הדתי-לאומי מהחברה הכללית. כל זה לא קרה בהינתקות (1), אבל זה לא משנה: התקשורת פה כדי לקיים סדר יום (אג'נדה) קבוע מראש. אפילו צמיחת '
ישראל היום' מסוכנת בעיני התקשורת הממוסדת, זו שקוראת לפלורליזם תקשורתי - כנראה בגבולות שלה.
הימין צדק - אבל...
"את האמת אי אפשר להסתיר: הימין צדק. אחת לאחת הימין צדק. בתקופה שבה ישראל היתה שרויה באופוריית התנתקות, הימין ראה את המציאות נכוחה. בתקופה שבה התקשורת כולה דיברה בשבחי ההתנתקות, הימין המשותק הבין את שעתיד להתרחש. נבואות הזעם של הכתומים, שנתפשו לפני חמש שנים כנלעגות והיסטריות, התגלו כמדויקות לחלוטין. ניצחון חמאס בבחירות הפלסטיניות (2006), השתלטות החמאס על עזה (2007), הוכיחו עד כמה הלאומיים הרחיקו ראות".
מבחינתי,
מאמרו של ארי שביט (29.7.10, הארץ) משמש כמראה לחוסר הגינות של אוהדי ההינתקות: אנשי שמאל, ימין, ו'קדימה' - שמנסה לשים עצמה במרכז אך קשה לכנותה כך לאחר שהסתבר כי קולות של מרצ זלגו אל "קלפיות המרכז". בכל זאת, יש לומר על שביט שהוא עיתונאי הגון. קשה מאוד למצוא אנשים שתמכו בהינתקות (1), וכנראה בהינתקות 2, שמפרטים את צדק אנשי הימין, שלא הפחיד, אלא ניבא. כך כותב שביט:
- עוזי ארד העריך שההתנתקות תגרום למפולת מדינית-ביטחונית;
- משה ארנס העריך שכתוצאה מההתנתקות ייווצר מצב אסטרטגי חדש שבו דרום ישראל נתון באופן קבוע לאיום פלסטיני;
- יעקב עמידרור ניבא שעזה תהפוך לחמאסטאן, וכי טילים פלסטיניים יגיעו לאשדוד ולקרית גת.
הימין צדק, צודק ואולי גם יצדק בעתיד, אבל כל זה לא משנה, "על ישראל חובה קיומית ומוסרית לסיים את הכיבוש".
אולי מכל העולם כולו, רק בישראל, הנלחמת על קיומה, שני לאומים שונים הנתונים במלחמה, יכולים לאחוז באותה מילה שהפכה לסיסמה בלתי מוכחת, בלתי מנומקת - כאילו רק היא הבעיה: "הכיבוש". כל זה מוכר, אך נדמה שהחל פסטיבל הינתקות 2: "הלקח מכישלון התנתקות 1 הוא שאת ההתנתקות 2 צריך יהיה לעשות אחרת".
סקר: לא נתמוך בהינתקות 2
בתוכנית 'פופוליטיקה' (27.7.10, ערוץ 1) הציג פרופ' אבי דגני תוצאות סקר. אפשר להתחיל להבין מדוע פורום חוות שרון התנגד למשאל-עם:
- האם נכון היה לבצע את ההינתקות?
- האם תתמוך בהינתקות נוספת?
- לא יתמכו: 62%, יתמכו: 21%
- כיצד השפיעה ההינתקות על כוח ההרתעה של ישראל?
- החלישה: 55%, לא השפיעה: 28%, התחזקה: 8%
כשני שליש מהציבור, לפי הסקר, לא יתמכו בהינתקות 2. שלושת האחוזים של התקשורת, "האיכות", כפי שציין פעם עודד בן עמי, חזקים יותר. לא דמוקרטיה, אלא אנרכיה עיתונאית העורכת מסע אישי של מדיניות שמאלית ותו לא.
בן דרור ימיני: 'ישראל היום' - ביביתון
הרבה זמן חיכיתי למאמר ובו תלונות על "דוגמאות ימניות" של עיתון מוביל בישראל. ערוץ 7 לא נחשב, 'מקור ראשון' אינו בעל הפצה גדולה וכל השאר נחשדים בנטיות שמאליות. מאמרו של ימיני מכיל כמה כתבות אוהדות-נתניהו. גם מי שאינו חסיד של ראש הממשלה יכול להבין שזוהי (גם) תגובת-נגד לשלטון עיתונות כמעט מונרכי מאז קום המדינה, אך בזה אף אחד לא עוסק.
בן דרור ימיני כתב (25.12.09, Nrg) כי "יש גבול שבו השילוב בין הון לאג'נדה הופך למסוכן - זה נקרא תעמולה... יש הצפה של השוק במוצר בעייתי, עם אג'נדה פוליטית... תהיה לנו מדינה שנשלטת על ידי חינמון-פמפלטון אחד". יש גבול - וימיני קובע אותו.
60 שנות שלטון של "העיתון של המדינה" לא הדאיגו; לא היה שם הון, לא רצון לשלוט ואולי גם אין להם אג'נדה פוליטית.
ידיעות אחרונות הפך מעיתון של מדינה למדינה עם עיתון, אבל כל זה לא מפחיד - ההומוגניות של ידיעות בלתי נראית כנראה, אלא אם כן היא לא שמאלית. ימיני כותב כי במעריב ובידיעות יש מגוון דעות, ואילו בישראל היום יש "רק עמדה אחת". ימיני מבלבל בין מגוון דעות-עמדות, לפלטפורמה רחבה יותר, בה מגוון הדעות משמשות עלה תאנה בלבד. מדוע פסטיבל ההינתקות החמור של התקשורת לא מדאיג את ימיני כמו ה'ביביתון'?
4,921 כתבות המכילות את המילה "המתנחלים" נמצאו בחיפוש באתר Ynet - רובן שליליות-מכפישות. הגיע הזמן למשהו חדש. המומחיות של העיתונות הקיימת היא ההסוואה: להעביר אג'נדה פוליטית בשקט, בין השורות, בתחכום. הרי כבר נאמר שהשמאל חושב מהראש, והימין מהבטן.
ותחשבו על זה:
ואולי 'ישראל היום', ה'ביביתון', אותו מכנה כך בן דרור ימיני, הוא סגירת המעגל של נתניהו מאז נאום תקיפת התקשורת של נתניהו, הידוע בכינוי 'הם מפחדים' ב-96'? אולי. ואולי ה'ביביתון' הוא תגובת-נגד ל'אריק-תון', שהפך בן ליל לאהוד העיתונות רק די שיבצע את שחלמו עליו מ-67'? אולי.