פרשת
רצח שלושת הילדים בידי אביהם בנתניה זיעזעה את המדינה. משפחת אם הילדים האשימה את רשויות הרווחה ברצח הילדים משום שאלו לחצו על האם לאפשר מפגשים ללא פיקוח עם האב, ולא - יילקחו ממנה הילדים. רשויות הרווחה טענו כי פעלו על-פי חוות דעת פסיכיאטריות של משרד הבריאות ועל-פי הנהלים המקובלים. במשרד הבריאות השיבו כי החלטה מחוות דעת פסיכיאטרית "לעולם נכונה לרגע נתון", או במילים אחרות - חלפו מספר שבועות מאבחון האב ועד פגישתו עם ילדיו ולכן חוות הדעת הפסיכיאטרית אינה תקפה.
כמו בכל אירועי רצח ילדים, משרד הרווחה הביע זעזוע עמוק והכריז כי בבדיקה ראשונית שביצע, עובדי הרווחה פעלו כשורה. במקביל, ביקשו נציגיו השונים תוספת סמכויות ומשאבים על-מנת שיוכלו למנוע הישנות מקרים אלו בעתיד ככל שניתן.
חבר הכנסת
דני דנון, יו"ר הוועדה לזכויות הילד בכנסת, פנה למבקר המדינה בבקשה לבדוק אם היה אפשר למנוע את רצח ילדי משפחת בן-דרור אילו יושמו המלצות ועדה בראשות סמנכ"ל משרד הרווחה, מוטי וינטר, שהוקמה לאחר רצח הילדה רוז פיזם. מדובר בוועדה בין-משרדית שנועדה להמליץ על תפיסות חדשות לאיתור קטינים הנמצאים בסיכון ודרכים להצלתם מאסון אפשרי, תוך מתן סמכויות ומשאבים נוספים לרשויות הרווחה. ח"כ דנון ביקש מהמבקר גם לבדוק מדוע המלצות הוועדה הבין-משרדית לא יושמו עד כה, ומה ניתן לעשות בכדי לשנות מצב זה.
נשאלת השאלה - האם יישום המלצות הוועדה הבין-משרדית אפקטיבי?
המלצות חשובות ומשמעותיות הומלצו על-ידי ועדות מזה כעשר שנים ויותר, והן: חוק זכויות הילד על-פי אמנת זכויות הילד שמדינת ישראל חתומה משנת 1991 - ועדת רוטלוי, ומינוי נציב תלונות ציבור חיצוני בלתי תלוי על מערכות הרווחה: פקידי סעד, עובדים סוציאליים, פנימיות ומעונות ועוד - ועדת גילת (2002), ועדת רוטלוי (2003), ועדת סלונים נבו (2009).
ליקויים חמורים, במיוחד על עבודת פקידי סעד לסדרי דין, צוינו בדוח ועדת סלונים נבו. בעלי הדין, שעניינם נבדק על-ידי פקידת הסעד, אינם מקבלים את התסקיר שנכתב בעניינם, ואינם יכולים לערער עליו, אלא לאחר שהוגש לבית המשפט המקבל את המלצות התסקיר בדרך-כלל במלואן; כתיבת תסקירים ללא מעקב, פיקוח, בקרה, תיעוד, ללא קיום הוראות התע"ס, ללא אבחנה ברורה בין עובדות לדעות, לא ברור תמיד מה המקור לקביעות עובדתיות חשובות, ובמקרה הצורך - אלו בדיקות נעשו כדי לאושש או להפריך אותן. היעדר פיקוח וביקורת על עבודת פקידי הסעד תוך מתן גיבוי מוחלט במקרה של תלונה או ערעור, ועוד.
כיצד פקידי הסעד ובתי המשפט יכולים להגיע למסקנה או להחלטה אפקטיבית וטובה אם אינם מבחינים בין עובדות לדעות, ואינם טורחים כלל לבדוק את עצמם. שאלה נוספת - האם תוספת משאבים וסמכויות לפקידי הסעד תסייע בקבלת החלטות טובות אם ממצאי ועדת סלונים לא מיושמים. ועדת סלונים נבו המליצה על מינוי אומבודסמן חיצוני בלתי תלוי על פקידי הסעד, משרד הרווחה לא יישם את ההמלצה.
חוק זכויות הילד ומינוי אומבודסמן על רשויות הרווחה, הם יישומים ראשונים במעלה ומובנים מאליהם ברוב מדינות העולם המתקדמות. ואולם במדינת ישראל, מסיבות לא ברורות, לא יושמו המלצות אלו. אי-מימוש המלצות אלו גורם מדי יום תסכול וחוסר אמון במערכת הרווחה, הרס הפרט והמשפחה. דוגמאות הן כליאת ילדות בצינוק עם קיא ושתן, אונס ילדים במעון, אונס ילדה והדבקתה באיידס, אשפוז עשרות ילדים במוסדות פסיכיאטריים שלא לצורך, פרשת חוות שדה בר ועוד.
מן הראוי כי מקבלי ההחלטות יפשפשו באוסף המידע והניסיון הרב שהצטבר במהלך עשרות שנים, ויקבלו החלטות באופן מובנה ומסודר על-פי סדר עדיפויות, ולא יפעלו באופן אמוציונלי רגעי, או על-פי שיקולים זרים כאלו ואחרים.