לא הופתעתי מפרשת "מסמך גלנט" המסעירה והמטריפה בימים אלו את דעת הקהל הישראלי.
היריבות בקידום בני אדם מאז ומעולם הייתה "אם כל חטאת" בנוף ובתרבות הישראלית, והיא נוגעת לכולנו. מאז ומתמיד שאפו בני אדם בכל מאודם להתקדם לכיוון קצה הפירמידה ולא בחלו באמצעים, למעט מיעוט קטן.
זכור לי כי עוד בתקופתי בשירות קבע בצה"ל, כשהתפנה למשל תפקיד של מפקד פלוגה, המיועדים לכך מהסגנים לא הסבירו במה הם טובים יותר מאחרים, אלא הסבירו טוב יותר למה האחרים מתאימים פחות או בכלל לא, וזאת כדי לשפר את סיכויי קידומם. כנ"ל לתפקידי מפקד גדוד ומפקד חטיבה והלאה.
אז למה נלין כי הגענו למצב זה?
גם במערכות אזרחיות, כאשר עמד להתפנות תפקיד של מנהל מחלקה או מנהל אגף, החל "צחצוח החרבות" בהתאם.
ואם נוסיף לכך את העוזרים והיועצים למיניהם מכל הצדדים, שבוחשים בקלחת בכל הכיוונים ובכל האמצעים, נבין שכך ותמיד היה מנהגו של עולם.
אז מה ניתן לעשות כנגד היצר הרע הטבוע באדם, והרצון העז להתקדם בכל מחיר?
כנראה לא הרבה!