לאחר חודשים של עבודה מאומצת, יצאתי סוף-סוף לחופשה שנתית. ביום הראשון לחופשה, הרשיתי לעצמי להתפנק במיטה מאוחר מהרגיל, למרות שהיד נשלחה באופן אוטומטי לכבות שעון מעורר, שלא צלצל. את עיתון הבוקר קראתי בניחותא, כלומר, לא רק מעבר מהיר על הכותרות, אלא עיון מעמיק בכל הכתבות. ראשי היה ריק מתוכניות, ודבר לא העסיק או הטריד אותי. התוכנית היחידה להמשך היום היתה, חידוש היחסים הקרובים עם הספה בסלון. אך לרעייתי, שדווקא בחופשות מתגלות אצלה אנרגיות רבות, היו תוכניות אחרות.
"מה אתה עושה היום?", שאלה, כשהיא כבר שקועה דקות ארוכות בקריאת טוקבקים בפורום התרבות החביב עליה. "חופש, שכחת? המילה 'עושה' יוצאת מהלקסיקון בזמן הקרוב", עניתי, כשאני מוזג לעצמי עוד כוס קפה. "אין כלום בבית, צריך לעשות קניות". ברגיעה אופיינית לחופשה, סרקתי את המקרר, ומצאתי שהוא מלא מכל טוב. "יש הכל, דבר לא חסר", עניתי בביטחון. "אין חסה עגולה לסלט הירקות הטבעי שלי", ענתה אשתי, "וכשאין חסה הבית מבחינתי ריק". נאמן להחלטה להימנע מכל עשייה, לא הגבתי, והתחלתי לתכנן את הפגישה עם הספה בסלון.
"מתי אתה רוצה לקנות מעיל חדש?", נמשכו הניסיונות לצוד את תשומת ליבי. "קיץ, מי צריך מעיל?". "בפקיסטן יש שיטפונות, וגם שם קיץ", גילתה אשתי בקיאות ברזי מזג האוויר. "כשאקנה חסה עגולה, אקנה גם מעיל", ניסיתי למשוך זמן, בתקווה להתחמק מההפרעה החדשה לשיגרת חופשתי.
ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב, ונסוגותי בשקט לסלון. מיקמתי עצמי בתנוחה נוחה, מרופד מכל עבר בכריות תומכות. את השלט לטלוויזיה הנחתי במרחק שידרוש ממני מינימום מאמץ כדי לזפזפ בין הערוצים השונים, והתכוננתי לקרוא בספר שקניתי כבר לפני שבועות רבים. "איכפת לך אם אלך לקניון?", שאלה אשתי, שלא ויתרה על הניסיונות לקשור איתי שיחה. "להפך, גם את יכולה לעשות בחופש כל דבר שמסב לך הנאה", עניתי בליברליות המאפיינת אותי כגבר של המאה ה-21. "אתה בכלל תשים לב אם לא אהיה בבית?", נמשך החידון היומי. מסיבות מובנות העדפתי לא לענות. בינתיים התיישבה לידי, ושקט השתרר למשך כמה דקות. התחלתי לחשוד שמשהו מתחיל להתבשל, וזו לבטח לא ארוחת צהריים...
"שמת לב שהבית מתפורר?" שתקתי, מקווה שתבין את הרמז ותניח לי. "לך לא איכפת דבר, התריסים חורקים, דלת הכניסה נסגרת בקושי, הקיר מולך מתקלף, אבל אתה - חופש. אני צריכה לחשוב על הכל". גם המוח הריק שלי הבין שיש התנגשות כמעט בלתי ניתנת לגישור בין תסמונת החופש שאשתי לוקה בה לאחר שלושה ימי חופש רצופים, לבין ניסיונותיי הכושלים להתחמק מכל עשייה.
"מה את מציעה?", ניסיתי להיראות כמשתף פעולה עם היזמות המתפרצת. "צריך לתקן כמה דברים", החלה אשתי להתוות תוכנית פעולה, שנרקמה במוחה בזמן האחרון, כלומר מהבוקר. "את הקיר בין המטבח לפינת המחשב צריך להרוס, למקום שיתפנה נעביר את הטלוויזיה, נצבע את הקירות בצבעים שונים, ובאותה הזדמנות צריך להחליף גם את חבלי הכביסה", סיכמה אשתי בתכליתיות.
"קיר עומד במקום שלושים שנה, עד רגע זה אפילו לא שמתי לב שהוא שם, למה להרוס?", ניסיתי לבלום את תוכנית הפינוי בינוי, בעודה באיבה. "זה בדיוק העניין, אינך שם לב לדברים שקורים בבית. אתה מתעניין רק בתוכניות ספורט בטלוויזיה. מזל שאני כאן כדי לדאוג לתחזוקת הבית". הבנתי שתוכניותיי לימים רגועים עלולות ללכת בדרכו של הקיר - להתנפץ. חיפשתי בקדחתנות תגובה נאותה כדי לנסות להציל את החופש שלי מפלישה של בעלי מקצוע, שעל-פי היכרותי עם אשתי, כבר הוזמנו והם מחכים בפתח הבית לאישור סופי ממנה לתחילת העבודה.
"אני אחליף את חבלי הכביסה", הצעתי פשרה מכובדת. "בפעם האחרונה שעשית זאת קשרת לעצמך בטעות את הידיים והייתי צריכה לחלץ אותך מבין החבלים", קיבלתי תזכורת לפרקים אפלים מעברי כאיש תחזוקה בבית.
"באיזה צבעים אתה רוצה שנצבע את הקירות?", עברה לפסים מעשיים. הבנתי שההחלטה נפלה, וכל שנותר לי הוא סוג של כניעה מכובדת. "ואם אסכים, יהיו לי יומיים של חופש על-פי הבנתי?" "בוודאי", הגיעה התשובה כשאשתי כבר בדרך החוצה.
מה אני לא מוכן לעשות עבור יומיים של בטלה מוחלטת?