בליל ה-18.8.10 התקיים בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה מעמד זיכרון מרגש בעניין שריפת בתי הכנסת בחבל עזה, בניצוחו של שלמה וסרטייל, מנכ"ל מוזיאון גוש קטיף.
פרשת בתי הכנסת בגוש קטיף נידונה מהיבטים רבים בספרו של עו"ד גלעד קורינאלדי, שהיה לי הכבוד, לרצון מחברו, לקוראו בכתב היד לאחר שביקש ממני בזמנו, כשהגיש את הבג"צ נגד ההרס, לכתוב חוות דעת מדוע אסור להתנכל לאתרים קדושים על-פי עקרונות יונסק"ו וכולי.
הפרשה הזו מצרפת מנגנון רגשי עתיר סתירות המוקרנות על כל פרשת גוש קטיף, וגם על פרשת הזיוף הלא-מזויף של מסמך גלנט.
עצרת התפילה ברחבת הכותל ערב הגירוש הייתה מצופפת-קהל. אולי מאה אלף איש הצטופפו בכל הרחובות המוליכים לכותל מלבד הרחבה.
באמצע התפילה, שהייתה רוויית חרדת-קודש ופלצות, נכנסו האדונים ממועצת יש"ע, שנראו כמו גבירים זרים ומלוקקים, ודחקו בחשיבות עצומה ובאוזניות קשר את הקהל המתייפח כדי לתפוס מקום טוב כראוי למנהיגי הציבור המובילים את המאבק. כשהסתיימה העצרת והקהל נהר החוצה, פנה אליי גלעד קורינאלדי, שהוא איש נחמד שהיה מוכר לי במקצת, וביקש ממני לסייע לו בבג"צ. בתחילה סירבתי. אמרתי לו מה שיש לומר על המוסד הזה. אבל בסוף חשבתי - אם לא יועיל, לא יזיק. אפשר להטיל איזה רגש אשמה על השופטים שכבר אישרו חורבן ושריפת בתי הכנסת והוצאת מתים מן הקברים בהמלצת
הרבנים הראשיים. לפחות בשתיקה מגומגמת של האחד ובתמיכת השני. כתבתי מה שכתבתי, אבל העניין לא נתן לי מנוח. בבוקר טלפנתי לקורניאלדי, שסיפר לי שהעניין עומד להידון היום במועצת הרבנות הראשית. טלפנתי לרב שמחה הכהן קוק מרחובות וענה לי הנהג או העוזר. הרב מוכר לי אישית. ביקשתי מהעוזר למסור לרב שאסור בשום פנים שבית הכנסת ייחרב בידי יהודים וחייב להיות שינוי בהחלטה של מועצת הרבנות. אין לי מושג האם מסר. מכל מקום, ארבעה רבנים התסיסו את המועצה שהפכה את ההחלטה של הרבנים הראשיים והעבירה את נטל היחס לבתי הכנסת לצד הערבי. בעקבות זאת, גם הממשלה, לרבות שרון ומופז, שינתה טעמה. לא צייתה להחלטת בג"צ. היהודים לא שרפו או פוצצו את בתי הכנסת. "זה לא אנחנו, זה הם".
קורינאלדי רואה עד היום כנראה בעניין דוגמה לעתיד לבוא. היינו - כפי ניסיונותיו וניסיונות אביו לערב את הוותיקן שישמור את משמרת הקודש בגירושים הצפויים בחבלי ארץ ישראל ה"ה האפיפיור יקבל את מפתחות בתי הכנסת. בערך כמו הלגיטימיות של העמדת הצלבים באושוויץ.
בסופו של דבר, כידוע - כמו שהתנהגו ממשלת ירדן והמלך חוסיין בפרשת הכותל, מזרח ירושלים והר הזיתים - הרסה את המצבות והקימה בהן מחראות, כך הם ההסכמים עם הצד השני, אפילו במקרים של בעלי הסוסות האצילות, שלא לדבר על הארחי-פרחי, האספסוף הערבי המקומי המכונה 'פלשתיני', שאותו מנסה נתניהו לזכות במדינה.
אני מספר את הסיפור המגעיל הזה כדי לצפות על החורבה שבעיניי היא עומדת בשיממונה, למרות שכאילו נבנתה. אני לא מדבר על השחתת הבניין באבן נסורה, הנראית בדיוק כמו פלסטיק או לגו, חסרת כל עומק או נשמה. בית הכנסת מעוצב בפנימו בקישוט תעשייתי ובחוסר טעם המתאים לחברת פליטים שרוצה מהר-מהר לשקם בכספי האוליגרכים הנדיבים, ובלבד שיהיה שיקום. הקטע המחריד והצורב הם דברי הרב הראשי מצגר בטקס חנוכת החורבה, שהוא אינו אומר אותם בפעם הראשונה. אין לנו כל כוונה לבנות עכשיו את המקדש. זהו הזיוף היהודי הגדול ביותר איתו אי-אפשר ללכת למכולת העמים. כך עסקו ממשלות היהודים במדינת ישראל בשיתוף פעולה עם הוואקף ועם התנועה האיסלאמית ברשות ראאד סלאח בטחינת שרידי המקדש לאבק, אותו השליכו למזבלת הקדרון.
כל רואיהם יכירום. מה שכתוב בקוראן ובברית החדשה על היהודים הוא נכון למדי, להבדיל - הוא כתוב קודם כל בתורתנו הקדושה שאינה מכחדת דבר. מכירת יוסף, העגל, המרגלים, קורח. הכל נראה כמו פורום החווה שויסגלס רואה בו דוגמת מופת מוסרית. היהודי הרווח עדיין הוא מזויף והרב מזויף והבית כנסת מזויף. היהודי איבד את המקום אשר בחר ה'. איבד את הצפון ואת הדרום ואת המרכז. הוא חושב שהוא ירוויח זמן מול אובמה, מול
אחמדינג'אד ומול גולדסטון ומול טורקיה, אבל הוא מרמה את עצמו ולא את הבריות. טוב, אולי הפריץ ימות, אבל האמת לא תמות.
בתקופת הגירוש הייתי בעיקר שבתות רבות בנצרים, טיילתי לבית הכנסת בגלגולי קרב בין הפצ"מרים שבת-שבת, מפני שבתי ובעלה, תושבי חברון, החליטו לקנות שם אשקובית בכסף מלא ולגור שם עד יעבור זעם. כל פעם שהייתי בא לשם לבי היה נחמץ למרות הכבוד העצום שרחשתי לרב טוויל ולציבור. בשבת 'תולדות' בשנת תשס"ד דרשתי בבית הכנסת כיצד ויתר אברהם אבינו ע"ה על הר הבית לטובת מערת המכפלה, ומה היה עונש העם היהודי עד שבא דוד המלך, קרע את הסכמי קמפ דייוויד [ראה רלב"ג, רד"ק ובעיקר פרקי דרבי אליעזר] והיכה את היבוסי. אמרתי: הדרך להצלת גוש קטיף עוברת בהר הבית. בבית הכנסת הייתה תלויה פרוכת בארמית שתרגומה הוא "יצפה הדיין ויראה שאין אנו יכולים לעלות להר הבית ולבנות את המקדש מפני היד שנשתלחה במקדשך וכמו שכתבו בערך בתפילת 'בריך שמיה' למיעקר פולחן נוכראה". זה לא תלוי בי, זה תלוי בקב"ה. כך אומר היהודי הממוצע במקרה הטוב, אם אינו פועל אקטיבית כדי להיפטר מהר הבית... ובכן, זה לא נכון לגמרי, רק חלקית. בזרם הבולם של הרב אבינר שליט"א אסור לעלות להר הבית לא מטעמים הלכתיים בדיוק, אלא מטעמים של עודף קדושה יתרה. הנזק, כמו בגוש קטיף, עצום.
בתוך הציונות הדתית ישנו הזרם שאינו עולה להר הבית ואם כבר יש כאלה שעולים, לחלקם אין כל כוונה להמשיך ולבנות אלא לחכות שהמקדש יירד מן השמים. כל אלה זיופים.
מה זה קשור למסמך גלנט? הצבא והיחצנים והכסת"חניקים השכירים, עורכי הדין והעיתונאים אינם יכולים להבחין בין זהב ובין בדיל. בין אויב לידיד, בין טוב לרע, ולכן הם עוסקים בקריירות יותר מאשר בביטחון. בתרבות כזאת אי-אפשר לנצח. משתלט מושג השרידות או ההישרדות או ה'הכלה'. ההיבלעות באויב שעימו עושים שלום.
ללא "אללה הוא אכבר", קריאת הקרב לייחוד האל שעל קידוש שמו עושה ישראל מלחמה שהיא תנאי לכל ניצחון, אמת וצדק, קנאות, דרישת האמת ודבקות המטרה, גם צה"ל הוא צבא מזויף מעיקרו ולא משנה איזה רמטכ"ל יהיה.
בצה"ל עדיין מתאמנים יום-יום כיצד לגרש יהודים וכל עוד מוכוון ליעדי הגירוש, לא יהיה אפשרי לקבל החלטות אופרטיביות נכונות. כיום יש להחביא את הרגש וגם את השכל מתחת לשטיח. מה יקרה אחרי הניצחון בדם מרובה מאוד של מיליוני אבדות? האם שוב נחזור לשיחות 'שטחים תמורת שלום'? לכן כותב הנביא ירמיהו: הנני צורפם ובחנתים כי איך אעשה מפני בת עמי... האם המציאות האלכימאית תהפוך את הבדיל לזהב? את הזיוף לאמת? האם רק באש או גם ברחמים? על זאת יתפלל כל חסיד: תחת הנעצוץ אעלה זהב.