"העובדה שדווקא קברני אוסלו חוזרים יום-יום בפומבי על כך ש'אוסלו מת', מעידה אולי יותר מכל כי לא נמצאה לאוסלו שום חלופה" ["הא"ב שלי", יוסי ביילין, עמ' 17].
גבולות ההפחדה של ביילין
דווקא כעת, כשהפנטזיה של השמאל חוזרת בדמות השיחות של נתניהו-אבו מאזן, מצאנו את ד"ר יוסי ביילין, אדריכל
הסכם אוסלו, פסימי. בראיון לגלי צה"ל אמר ביילין כי "זה דבר מסוכן...זה יוצר ציפייה... סיכוי לתסכול ואפילו לאלימות".
לפני כחודש פרסם יריב מוהר
מאמר ובו האשים (משמאל): "העובדה שכלום לא מוסדר באופייה של המדינה מובילה לכך שגם אין קווי יסוד לוואקום הזה נכנסים ארגונים ותנועות שמנסים לנסח כללים במקום בו נמצאים דפוסים נגררים או הסדרים זמניים".
עניתי למוהר (
"תסמונת יריב מוהר וגבולות ההפחדה") כי דווקא "תורת השמאל הפוסט-מודרני מבקשת לצמצם את אופייה היהודי של ישראל - ללא הגדרה, ללא יסוד תנ"כי והיסטורי עליו נשען עם ישראל, אלא תוך הזנחת רעיונות שלמים עליהם התבססה הנהגת השמאל עצמו מקום המדינה".
מי המציא על כל שעל ופסע 'נוסחאות שלום'? הרי מסמך ז'נבה, מסמך ביילין-אבו מאזן, הם בדיוק ניסוח כללים הנכנסים לוואקום של מוהר. המושג 'זמן' אצל השמאל הוא האנטיתזה להיסטוריה של העם היהודי.
ד"ר ביילין ממחיש את "גבולות ההפחדה", הלא הם גבולות 67'. השימוש הרטורי של אדריכל אוסלו בהפחדה מפני 'אלימות', רק ממחיש את ההפחדה הנקייה של השמאל - אבי השלום שהתגלה דווקא כאויב השלום.
אך איך ניתן להסביר את הלגיטימציה של ביילין אחרי אסון אוסלו? אבל מי אנחנו שנכתוב על ביילין, אם יש לנו את
יאסר ערפאת, הפרטנר של חבורת הסלון בראשות ד"ר פונדק, אורי סביר?
ב-30 בינואר 1996 - שיא ימי אוסלו העליזים - אמר ערפאת בטרקלין שפיגל בגרנד הוטל בשטוקהולם
1: "אנו מתכננים לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלשתינית טהורה... רה"מ פרס והשר ביילין כבר הבטיחו לנו את חצי ירושלים. גם רמת הגולן כבר נמסרה. וכאשר היא תוחזר, לפחות חצי מיליון יהודים עשירים יעזבו את ישראל".
ערפאת מת. אוסלו עדיין לא. בעיני אנשי שמאל רבים "אוסלו חי", כפי שאמר
שמעון פרס ב-2002
2, ערב ההצעה בכנסת לבטל את הסכם אוסלו: "אוסלו לא מת, הוא חי וקיים במעמד של חוק. הסכם אוסלו הוא חלק מההסכם הקואליציוני... אני גאה בהסכם ולא מתחרט".
גלעד שר: יש פרטנר
כוכב נוסף מבית היוצר של 'אסונסלו' וממלא הוואקום של מוהר, הוא גלעד שר, מי שהיה חבר משלחת ישראל להסכם הביניים של ממשלת רבין (1995), וכיהן כראש צוות המשא-ומתן המדיני בוועידת קמפ דייוויד ובשיחות טאבה (2001-1999), וכן בערוצי ההידברות החשאיים
3.
לפני זמן מה הופיע שר בערוץ 1 ובשבוע שעבר פרסם מאמר ב'הארץ' בו כתב: "אל יאמרו לציבור שאין פרטנר, ושזה לא הזמן המתאים, ושהמנהיגות הנוכחית אינה בנויה לזה. יש פרטנר, גם אם הוא סובל מבעיות קשות משלו. ואל יפחידו את הציבור באיומים ביטחוניים".
מנין העוז של אלו האחראים למפולת אוסלו לפצות את פיהם? לפי שר, הטעות היחידה של אוסלו היא שיתוף העם "...ובניגוד לעבר - צריך להידבר. לשתף את העם בתהליך". מסתבר, כי ה'מיצובישי של גולדפרב' לא מספיקה.
יש להבין כי חידוש השיחות מעביר בהם רטט לשלום וזכרונות נפלאים מדקות הדומייה המשותפות בטאבה עת נרצח עוד 'קורבן שלום' יהודי - אך, למען השלום, רבותיי, רדו מהבמה, אל 'תגעו בשלום'
4.
מות הימין
התשובה טמונה ב"ואקום של מוהר", רק מימין; בכתבה שעסקה ב"מות הימין"
5, בה היו שותפים קליינר, העצני, גנדי ז"ל, שמיר - כל אלה לא אמרו מילה על השמאל, אלא רק היכו על חטא, הודו:
מיכאל קליינר: "בימית ובסבסטיה היה לנו ניצוץ בעיניים. היום לא נשאר מזה כלום".
רחבעם זאבי ז"ל: "בוא נודה סוף-סוף: אין ימין במדינת ישראל היום. זה השבר האמיתי".
יצחק שמיר, אולי המנהיג האחרון של הימין, אמר: "
אריאל שרון לא מתיימר כרגע להיות המנהיג. המדינה בסכנה ממשית".
אחרי דברי ביילין הושמע שירה של נורית גלרון. אי-אפשר שלא לחבר זאת לעידן אוסלו, שנע בין אמונה בצדקתנו לאופטימיות שגבלה בחציית גבולות: "ועכשיו זה הזמן לדעת כבר מה צפוי לנו מהשמים / כן, היו אלה חיים טובים כמו שאומרים האופטימים...".