לא נופיע בכל מקום!

כשחקנית, אני רואה מול עיניי בהערצה רבה את מרלן דיטריך, השחקנית והזמרת הגרמנייה, שהתנערה מהמשטר הפשיסטי-נאצי, שהילך עליה אימים, כמו על אמנים אחרים שנקטו עמדה נגדו, הראתה לו אצבע משולשת והגדילה לעשות כשהתנדבה להופיע בפני חיילי חילות בנות הברית שלחמו נגדו. בעיני המשטר של מולדתה היא נחשבה לבוגדת בעמה. בעיניי היא פעלה כיאות על-פי צו מצפונה. גם לורקה, המשורר והמחזאי הספרדי, לא נשא חן בעיני הפשיסטים בספרד של 1936 ונרצח על-ידם. כאמנית, אינני יכולה להרשות לעצמי לפחד מהקומיסרים התרבותיים למיניהם באשר הם שם. ולכם, חבריי האמנים, מילה אישית מעומק ליבי האוהב והכואב: איך, איך, איך אתם יכולים להעלות בדעתכם להופיע, לשחק, לשיר, לרקוד ולשעשע במקומות כאריאל, שבעצם קיומם שם מנציחים את הכיבוש והמלחמות, מכשילים את השלום וגוזלים ושוללים את זכויותיהם של בני-אדם כמונו, לעזאזל, כמונו!!! אל תיפלו למלכודות של שרים, ח"כים, עסקנים פוליטיים וכל מיני אינטרסנטים בממסד התיאטרוני, הקוראים לכם לא לערבב אמנות ופוליטיקה. בולשיט!!! אמן הוא איש פוליטי, ותפקידו איננו רק לשעשע את הקיסר ואת נתיניו, אלא גם לגרום להם לחשוב סוף-סוף ולראות מעבר לאפם ולאינטרסים הפרטיים שלהם.

לא אתן יד להתנהלות הקלגסית, להשפלת הפלשתינים, שהם בני-אדם כמוני וכמוכם; לא אתן יד למשטר צבאי; לא אתן יד לכריתת עצי הזית שלהם ולעקירת כרמיהם; לא אתן יד להפקעת אדמותיהם ובתיהם; לא אתן יד להתעללות המתמשכת בהם מצד מדינה שלא החילה עליהם את חוקיה האזרחיים, נמנעת מלהכריע לכאן או לכאן בדבר מעמדם ופוגעת שוב ושוב, כבר קרוב לשני דורות, בזכויותיהם האנושיות הבסיסיות, בכבודם ובחירותם. אם וכאשר יגיע הסכם מדיני כזה אשר לפיו יוכללו אריאל ודומותיה בגבולות מדינת-ישראל, אופיע גם אופיע שם כמו בכל מקום לגיטימי אחר. אתם, תושבי אריאל, הטוענים שאתם מממנים את פרנסתנו – הצחקתם אותי! אני, שנולדתי בארץ הזאת ואוהבת אותה לא פחות מכם, מממנת, כמו רוב אזרחי המדינה, את העלויות המטורפות של הכיבוש מאז ההתנחלות הבלתי חוקית שלכם בתחנת הרכבת בסבסטיה, ושלל ההתנחלויות הבלתי-חוקיות האחרות שלכם בשטחים הכבושים. אנחנו, הרוב, מממנים את חייכם שם במאות מיליארדי שקלים. תקציב התרבות במדינת-ישראל הוא בטל בשישים לעומת ההשקעה בהתנחלויותיכם, על התשתיות העצומות, לרבות כבישים עוקפים וכבישי אפרטהייד מובהקים ככביש 443 הידוע לשמצה, שלא לדבר כבר על הוצאות הביטחון הבלתי-נגמרות ועוד ועוד. אז בבקשה, אל תטיפו לי מוסר.

אינני מסכימה עם דבריו של אחד מגדולי סופרינו, אשר אמר כי אין לו דבר נגד האנשים באריאל אלא רק נגד המקום. האנשים שבחרו לשבת בשטחים הכבושים, בחרו בדרך אידיאולוגית ואמירתם היא פוליטית מובהקת. האחרים "התמימים" שמצאו שם מקום זול יותר ויפה יותר לחיות בו (עם איכות-חיים טובה יותר... ומה עם איכות החיים האיומה שהשארתם לפלשתינים, אה, תמימים שכמותכם?!) – שישלמו על תמימותם; אי-אפשר להסתתר בארץ הקשה הזאת מאחורי תמימות; זוהי פריבילגיה חצופה. אדם בוגר אחראי לבחירותיו. הדבר דומה לאותם אלה הבוחרים לא להצביע ביום הבחירות, כי "ממילא שום דבר לא ישתנה במדינה המושחתת הזאת"; זוהי פריבילגיה לאזרחי שווייץ, לוקסמבורג וליכטנשטיין, לא לנו! אמן נבון הוא בדרך-כלל אדם מוסרי ופוליטי. התכנים בהם אנו עוסקים נוגעים בכל תחומי החיים ובתוך כך בכבוד האדם וחירותו. זהו ערך עליון באמנות. גם הבדרנים והליצנים שבין האמנים הם אנשים פוליטיים, כי האדם הוא חיה פוליטית. הם אינם רק משעשעים, ומי כמותם אומרים את האמת בפנים לגדולי השליטים העריצים, במסווה של שעשוע וליצנות כמו ליצני החצר ביצירות שייקספיר. בניגוד לדבריו של זמר ידוע, אשר "זורם בקלילות" לכל מקום, אני אישית לא זורמת בקלילות ואינני מרגישה שיש לי זכות להיות "רק נחמדה" במקום הזה ובזמן הזה, למרות שזה הרבה יותר קל ונוח ומשתלם כלכלית. גם "מאמינים גדולים" המצטטים בכל הזדמנות מתוך "ארון הספרים היהודי" עוברים שוב ושוב על הכלל המפורסם וההומאני מבית מדרשו של הלל הזקן: "דְּעֲלָּך סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַעבֵיד" שזו באמת כל התורה על רגל אחת.

אינני משחקת בשנים האחרונות בתיאטרון הממסדי, אך אני תומכת באופן מובהק בחבריי האמיצים, המסכנים את מעמדם ופרנסתם, בהבעת דעות שאינן מקובלות על הממסד, אך נאמנות לצו מצפונם. בין מרכיבי פרנסתי כשחקנית, הופעתי גם בהופעות רבות בכל רחבי המדינה במסגרת "אמנות לעם", גוף אשר היה אמון על שליחת אמנים רבים ואנשי רוח ותרבות מכל התחומים אל הפריפריה (כרגע גוף זה מושבת מסיבות שונות ומשונות שתקצר כאן היריעה מלפרטן); למרות ששום משכורת קבועה לא חיכתה לי בשום ממסד – סירבתי לכל הפניות אליי להופיע בהתנחלויות, מאחר שלהופיע בהן משמעו נתינת לגיטימציה לפשע מתמשך בדמותו של הכיבוש, הגורם עוול בלתי-נסבל לעם הפלשתיני ששם ביתו. ישנם רגעים שבהם חייב אמן להביט על עצמו במראה ולהיפגש עם מצפונו, מוסריותו ויושרו האמנותי. הגיע הזמן לנקוט עמדה ברורה, בלתי מתפשרת, בלתי מתחנפת ובלתי מתקפלת; הגיע הזמן לשאול את השאלה באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו ונכדינו; האם במדינה דמוקרטית מתקדמת, מוסרית החיה בגבולותיה החוקיים, או במדינה כובשת ואכזרית. הכיבוש הוא מושחת ומשחית. באלימותו ובגזענותו הוא משפיע רבות ורעות על עיצוב אופייה של המדינה ואזרחיה. הכיבוש הפך אותנו לחברה אלימה, מתנשאת, מתנוונת ומנוולת. "אריאל" היא סימבול לכל התופעה השלילית והמסוכנת, המכונה "ההתנחלויות".