כבר בקריאה ראשונה של הנאום שתורגם לעברית באחד העיתונים שלנו, ניכר שנתניהו הציב לו כמטרה ללמד סנגוריה עלינו, היושבים בציון, ולקטרג על הצד שכנגד, הפלשיתיני. נוסחת ה"אשמים" וה"קורבן" מככבת בנאומו של נתניהו בגדול. בעיניו של נתניהו, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הוא סכסוך שבו יש רק שתי אפשרויות, האחד אשם והשני קורבן. הם, הפלשתינים, מחבלים בני עוולה, ואנחנו, הישראלים, כואבים ודואבים. נוסחה זו תמוהה שבעתיים נוכח ההצהרה המפורשת שלו: "לא באתי לכאן למשחק אשמה, שבו כולם בסוף מפסידים".
את האשמה של הצד שכנגד מציין נתניהו בדבריו באופן ברור ביותר:
"אנחנו רוצים שבקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, לא טילים";
"אנחנו רוצים שבכבישי הגדה יזרום המסחר, לא הטרור";
"יצאנו מלבנון, וקיבלנו מלחמה";
"התנתקנו מעזה, וקיבלנו טרור".
הייתי רוצה לשאול את נתניהו, כמי שאינו עוסק ב"משחקי אשמה", איך זה שאתה מטיל אשמה על הצד שכנגד בלבד? האם אתה חושש שיגדירו אותך ואת מחנה הימין כ"אשמים" (במידת מה), או כחסרי נכונות לשנות את העתיד ולהתפייס עם הפלשתינים? חז"ל צדקו כשאמרו: "וכל הפוסל פסול [...] ואמר שמואל: במומו פוסל" [קידושין ע א]. כי מי שחושש שיאשימו אותו בפגם כלשהו מפתח נטייה להאשים אחרים בפגם.
ובכל זאת, ראה זה פלא, נתניהו מוכן להבליג ולסלוח לאשמים: "אני מוכן ללכת בנתיב השלום", הוא מודיע לאחר שטרח לעורר רחמים ולהציג את הצד הישראלי כעם למוד-סבל. נתניהו הוא ראש
ממשלה שדואג לדור ההמשך: "אני יודע מה השלום אומר לילדינו ולנכדינו". השלום הבטוח חשוב ומשמעותי לדורי דורות, לכן מצפונו של נתניהו מחייב אותו להבליג ולעשות מעשה. מנקודת המבט שלו, העולה מן הנאום, הבלגה למרות שהצד השני אשם בכל, זו מחווה שאין לזלזל בה.