למזער נזקים!

העיקר זה למזער נזקים! ברור ששום דבר טוב לא ייצא מזה. אבל אסור שהאשמה תוטל עלינו. אני בטוח שגם אבו-עמאר (יאסר ערפאת) חשב כך, כשנגרר ב-2000 לקמפ דייוויד. הוא ידע שאהוד ברק וביל קלינטון פועלים כמפצח-אגוזים, ושהוא נועד להיות האגוז. טוב, אובמה איננו קלינטון. אני מאמין לו. הוא באמת רוצה. אבל האם הוא יכול? עד עכשיו, בכל פעם שניסה, בסוף הוא נכנע לנתניהו. עכשיו עליו להשיג מנתניהו את המשך ההקפאה. האם יצליח? אני בכל אופן לא יכול לוותר על זה. חמאס, ייחרב ביתו, נושף בעורפי. הם כבר מקללים אותי על עצם הליכתי לוושינגטון (כאילו שהייתה לי ברירה). אם תחודש הבנייה בהתנחלויות, הם יציגו אותי כשבר-כלי. ובאמת, איך אנהל משא-ומתן בזמן שמרחיבים את ההתנחלויות? כמו שאמר הבחור הצעיר ההוא, מייקל טרזי: "זה כמו לנהל משא-ומתן על פיצה בזמן שהישראלים כבר אוכלים אותה". חמאס מנסה, כמו שהכל רואים, לחבל בי בכל האמצעים. הריגת המתנחלים ליד אל-חליל (חברון) נועדה לפגוע במשא-ומתן. זה פנטסטי איך אנשי החמאס והמתנחלים משתפים פעולה ביניהם. אבל יש בזה גם צד טוב: העולם כולו רואה מה צפוי אם אני אכשל. החמאס אומר שאני משרת את האמריקנים. יש להם תחליף? מה, יחדשו את המאבק המזוין? הרי הם מפחדים אפילו לירות קסאמים! הפיגועים לא השיגו כלום. גם על דעת-הקהל העולמית אי-אפשר לסמוך. האופציה היחידה שלנו היא לסמוך על אובמה. כשיבינו בוושינגטון שהסכסוך פוגע באינטרסים הלאומיים שלהם ומקים את העולם הערבי נגדם, כמו שאמר הגנרל מה-שמו (דייוויד פטראוס), הם יכפו לבסוף את השלום על ישראל. אבו-עמאר קבע את הפרמטרים, ואף אחד מאיתנו לא יוכל להסתפק בפחות: מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים, גבול ה-4 ביוני, חילופי שטחים מצומצמים, סילוק ההתנחלויות משטחנו, פתרון מוסכם של בעיית הפליטים, עם חזרה סמלית של כמה רבבות. אני מוכן לקבל נוכחות כוח בינלאומי בשטחנו, אבל בשום פנים לא נוכחות ישראלית. אם אשיג הסכם כזה, לא תהיה לחמאס ברירה. דעת-הקהל הפלשתינית תכריח אותם להסכים. הנה, השבוע פרסם ד"ר נביל קוקאלי את תוצאות הסקר האחרון שלו, שמראה חד-משמעית ששניים מכל שלושה פלשתינים תומכים עכשיו בפתרון שתי המדינות. האם אני יכול לסמוך על אובמה? אומרים שאחרי הבחירות לקונגרס בנובמבר הוא יהיה חופשי מלחץ השדולה היהודית. אבל אז הוא יתחיל כבר לחשוב על הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים. רק אם ייבחר שנית - ואני לא בטוח שזה יקרה - הוא יהיה מסוגל לפעול מבלי לפחד מאיפא"ק. אז בינתיים צריך להחזיק מעמד. זה העיקר: להחזיק מעמד ולחכות שהזמן יעשה את שלו.

העיקר זה למזער נזקים! לפני שנבחרתי, חשבתי שאפשר להשפיע על אנשים בהיגיון. הרי השלום חיוני לישראלים וגם לפלשתינים. איזה סיכוי יהיה לישראל, אם בעוד כמה שנים כל העולם הערבי ייפול בגלל הסכסוך לידי קנאים איסלאמיים? ואיזה סיכוי יהיה לפלשתינים המתונים? הם לא מבינים את זה? זה משגע אותי! הנרי (קיסינג'ר) אמר שאין לישראל מדיניות-חוץ, אלא רק מדיניות-פנים. זה נכון גם לגבי הפלשתינים ולגבי אמריקה. הפוליטיקה הפנימית היא שקובעת בכל מקום. הכלכלה שלנו על הפנים. באפגניסטן המצב בכי רע (למה, לכל הרוחות, הבטחתי במערכת-הבחירות שלי להמשיך במלחמה הזאת?!). המטורפים מ"מסיבת התה" צוברים תאוצה. אני חושד שהשדולה היהודית עוזרת להם בחשאי. מי מנהל את הקמפיין הטוען שלא נולדתי בארצות-הברית? אישה ישראלית. ומי מנהל את הקמפיין הטוען שאני בכלל מוסלמי? עוד יהודייה. הם רוצים להפיל אותי. ולמה? מפני שאני רוצה להביא שלום, למרות שזה האינטרס האמיתי של ישראל! עכשיו העיקר הוא לעבור את הבחירות בנובמבר בלי הפסדים חמורים מדי. כמו שאמרתי לרם (עמנואל), ברגע זה צריך לפייס את היהודים. לכן התחנפתי שוב ושוב לנתניהו הבלתי-נסבל הזה. עכשיו צריך בדחיפות למצוא איזושהי פשרה בעניין ההקפאה. אלוהים, הנה אנחנו, אנשים האחראים לגורלם של עמים, עוסקים בשטויות כמו ההקפאה, במקום להתרכז בהבאת שלום, שיחסוך את חייהם של אלפים ורבבות! העיקר עכשיו הוא לעבור את ה-26 בספטמבר, מועד גמר ההקפאה, ואחר כך את ה-2 בנובמבר, מועד הבחירות לקונגרס, בלי פיצוץ. אחר-כך אלוהים גדול. אולי אצליח בכל זאת לייצר מצב שבו אוכל להציג להם את תוכנית-השלום שלי ולכפות אותה עליהם. בעדינות, כמובן, בעדינות. לעזאזל, אני נשיא ארצות הברית של אמריקה!

העיקר זה למזער נזקים! מישהו שאל אותי קודם איך אני מתאר לעצמי את המצב בעוד ארבע שנים. ארבע שנים! אני חושב על מה שיקרה בעוד ארבעה שבועות, כשיפוג מועד ההקפאה! אני מרגיש כמו הקצין על גשר-הפיקוד של ה"טיטאניק", כשראה את הקרחון האימתני מתקרב אליו. המתנחלים האלה (כן, כן, אני יודע שצריך לקרוא להם "מתיישבים") לא יודעים חוכמות. אין כל טעם לבוא אליהם בדברי היגיון ולהציע להם לשתוק, תוך הבטחה שנמצא איזשהו תכסיס כדי לעקוף את הגזרה. אריק (שרון) ניסה. כשיזם את ההינתקות, אמר למתנחלים: בואו נקריב תריסר התנחלויות קטנות כדי להציל את מאות האחרות. נכרות אצבע אחת כדי להציל את הגוף. זה לא עזר לו. המתנחלים החליטו להילחם על ההתנחלות הראשונה. בשנה שעברה, כאשר התחלנו לדון בהקפאה, לחמתי כמו אריה כדי שתימשך עשרה חודשים בלבד, ולא שנה כפי שדרש אובמה. שנינו הבנו מה ההבדל: עשרה חודשים ייגמרו בשיא מערכת-הבחירות האמריקנית. השנה תיגמר אחרי הבחירות. חשבתי שאם ההקפאה תסתיים בספטמבר, אובמה לא יעז להפעיל עלי לחץ להאריך אותה. הקולות היהודיים והכסף היהודי יעשו את שלהם. אחרי הכל, אני גדלתי באמריקה. אני יודע איך הדברים פועלים שם. איפא"ק שולט בקונגרס. הפוליטיקאים פוחדים מאיתנו בכל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה ערב בחירות. הם יודעים שמי שלא יתמוך בישראל במאה אחוזים, יעוף. אלא שעכשיו נוצר פלונטר. אובמה רוצה להשיג בכל מחיר משהו שהוא יוכל להציג בבחירות כהישג מדיני גדול. לכן הוא רוצה במשא-ומתן ישיר. אבל אבו-מאזן מסרב לנהל משא-ומתן אם תתחדש ההתנחלות. אז אובמה לוחץ עלי להמשיך בהקפאה. אם אסכים, תתפרק הקואליציה שלי. לא שכחתי שבפעם הקודמת, ב-1999, לא השמאל הפיל את הממשלה שלי, אלא דווקא השותפים הימניים. אובמה ואנשיו בטח יבואו עם כל מיני הצעות של פשרה. הקפאה "סמלית" שלא תמנע בנייה בפועל. או בנייה "סמלית", שתהווה בעצם הקפאה. אולי משהו כמו ההצעות של מרידור. זה כדור-ניסוי שמסרתי לו כדי שיפריח אותו בשמו. אבל המתנחלים לא מסכימים גם לזה. אז מה עושים? לא יודע. אצטרך לסמוך על כושר-האלתור שלי כדי לעקוף את המכשול הזה איכשהו. אבל אם אצליח לדחות את העניין עד ה-26 בספטמבר, עלול כל העסק להתפוצץ דווקא אז. מה שחשוב זה לוודא שהאשמה תיפול על אבו-מאזן, לא עלי. יגידו לי: ומה עם השלום? נו, באמת, אין לי זמן לעסוק בשטויות. הרי ברור שהמקסימום שאני יכול לתת לא מתקרב אפילו למינימום שהפלשתינים יוכלו לקבל. מה, אני אחלק את ירושלים? אני אפרק מאות התנחלויות ומאחזים? אני אוותר על בקעת-הירדן? אני אסכים לחזרתו של אפילו פליט אחד? אינני רוצה - וגם אילו רציתי, לא הייתי יכול. מה, לפרק את הקואליציה הטובה שיש לי ולהיות תלוי באישה הבלתי-נסבלת הזאת? אני לא אגיד את זה, כמובן. להפך: אני אמרח אותם. לאבו-מאזן אגיד אתה הפרטנר שלי. אדבר בפנים מיוסרות על ויתורים כואבים. אשווק להם "נתניהו חדש" (כמה פעמים אני יכול להיות נתניהו חדש?). העיקר, לצאת מזה איכשהו בשלום. כלומר, לא בשלום, אלא בהמשך המצב הקיים. אין יותר טוב מהמצב הנוכחי.