היוזמות החדשות במחנה השמאל לא מפסיקות להתעורר, כאשר מצד אחד ניתן לזהות התעוררות מסיבית מעודדת במחנה, אך מצד שני ניתן לראות פיצול מדאיג, שמקשה מאוד על יצירת מחנה, שיהיה לו משמעות פוליטית.
קבוצות שמאל של מפלגת העבודה, שמאל קדימאי, שמאל מפאיניקי ושמאל לאומי, מתאגדות ופועלות, כשהמטרה שלהן היא לעורר את השטח ולהוביל לשינוי, חברתי ופוליטי. קבוצות אלה נפגשות ביניהן, מדברות האחת עם השנייה, אך עד כה הן לא מצליחות להתאגד, בגלל חוסר הסכמות על דרך ואידיאולוגיה, שמונעות מהמנהיגים שלהם לקבל החלטה, ולהתאחד לגוף פוליטי גדול, שיוכל לעמוד אל מול מחנה הימין הכלכלי והביטחוני, שמוביל ביבי.
התוצאה של חוסר איחוד זה בין תנועות השמאל השונות, היא שביבי נתניהו, ושותפיו ל
ממשלה כדוגמת
אביגדור ליברמן, ממשיכים לשלוט במדינה ומובילים אותה לאבדון חברתי ומדיני. בעוד תנועות השמאל מדשדשות בשאלות אידיאולוגיות, יושבים קברניטי המדינה, מבית מדרשו של ביבי, והורסים לכולנו את החזון הציוני, כשהם עלולים להוביל אותנו לשבר חברתי עמוק, או למלחמה מיותרת שממנה ייקח לנו שוב, שנים רבות להחלים.
השמאל הישראלי לכן, למורת אי ההסכמות, חייב למצוא מהר נוסחה, שתאפשר לכל המרכיבים שלו להתאחד שוב לתנועה אחת גדולה, שתוביל מאבק ותעניק אלטרנטיבה למציאות השלטונית שבה אנחנו חיים היום. הדרך היחידה למצוא את הנוסחה הזאת, היא לדבר היום על המשותף ולא על השונה.
עצוב לומר שהנקודה המשותפת החזקה ביותר היום לכל מחנה השמאל, היא הטינה כלפי אחד המנהיגים שצמחו ממנה ובגדו בערכיה -
אהוד ברק. פעילי השמאל כולם, בין אם הם באים מקדימה, ממפלגת העבודה, מהשמאל החברתי או מהשמאל הלאומי, מסכימים על כך שהדרך שהוביל ברק היא דרך רעה, שהרסה את כל מחנה השמאל.
המדיניות של ברק שכללה בעיקר אינטרס אישי, מייצגת גם חשיבה אידיאולוגית חברתית ספציפית מאוד, שההיפוך שלה יכול להיות הבסיס לבניית מחנה שמאל גדול, שיוביל גם להדחה של ברק, אבל חשוב מכך ישרטט קווים כלליים של תנועת שמאל פוליטית חדשה וחזקה. השאלה שהשמאל לכן צריך לשאול, כדי להתאחד, היא מה באהוד ברק כולנו בשמאל כל כך לא אוהבים?
התשובה הראשונה שקופצת לראשי כשאני שואל את עצמי את השאלה הזאת, היא שכולנו, בראש ובראשונה, מעבר למדיניות הספציפית שלו, לא אוהבים את ההתנהלות הפוליטית של ברק. התשובה לשאלה זאת היא עמוקה הרבה יותר ממה שהיא נראית, כי היא קשורה באופן ישיר לתפיסה החברתית הכוללת של השמאל, שאליה כולנו מתגעגעים כל כך.
השמאל היה מאז ומתמיד קודם כל תנועה חברתית, שהמטרות שלה הן לקדם צדק חברתי, ולבנות חברה שבה הפערים החברתיים הם קטנים. קברניטי המדינה בתקופת מפא"י היו נאמנים לאידיאולוגיה הזאת, ולכן שמרו על צניעות מדהימה בניהול המדינה. בניגוד לברק שההתנהלות שלו הייתה של רודן ששולט על אזרחים, מהחלונות של מגדלי אקירוב, אותם מנהיגים ראו את עצמם בראש ובראשונה כשליחים.
המדיניות של מקימי המדינה הייתה, בהתאם לתפיסתם כשליחים, מדיניות רווחה חברתית אכפתית, ששאפה תמיד להקטין פערים, להיאבק במגמות פיצול והפרטה, ולשפר את מערכת החינוך, הבריאות והרווחה בארץ. המדיניות של ברק היא כיום שונה, כי במקום אידיאולוגיה חברתית, הוא אימץ לעצמו אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית הפוכה, שבגללה הוא מרשה לעצמו לשבת בממשלה קפיטליסטית קיצונית, שהצדק הוא לא אחד מעקרונות היסוד שמנחים אותה.
תשובה שנייה בחשיבותה לשאלה מדוע כולנו מתנגדים למדיניות של ברק, קשורה לנושא המדיני, כשאנחנו בעיקר כועסים על ברק בגלל שהוא איבד את השאיפה, ואת ההבנה כי חייבים למצוא דרך להיפרד משכינינו הפלשתינים. כולנו בשמאל, כולל בשמאל הלאומי, מבינים שהערובה היחידה להבטיח את קיומינו, היא הקמת מדינה פלשתינית שתאפשר הפרדה מהפלשתינים, ושמירה על רוב יהודי בישראל. ברק איבד את התקווה הזאת, והוא הצהיר על כך כאשר היה ראש ממשלה. לכן ברק הוא שותף היום בממשלה קיצונית, שלמרות ההצהרות שלה עדיין לא הכירה בעובדה שלישראל אין ברירה, והיא חייבת להיפרד מהפלשתינים במהרה.
שתי התשובות הללו משרטטות לנו שתי עקרונות יסוד, שאמורים לחבר את השמאל החברתי והמדיני החדש, שיוביל את מדינת ישראל. בניגוד למדיניות של ברק, השמאל החדש צריך להתבסס קודם כל על העיקרון הבסיסי ביותר של השמאל-רדיפה אחר צדק חברתי. צדק חברתי משמעותו סגירת הפערים החברתיים במדינה, דאגה לזכויות עובדים, מאבק כנגד ברוני ההון שהשתלטו על משאבי החברה הישראלית, מאבק בהפליה, מאבק בשחיתות והקצאת משאבים גדולים יותר למוסדות הרווחה, החינוך והבריאות בארץ.
במקביל למדיניות החברתית השמאל צריך להיפטר מהפסימיות שהכניס ברק לתהליך השלום ולאמץ מדיניות של רדיפה בלתי מתפשרת אחר פיתרון בר קיימה עם שכנינו הפלשתינים. הסכם שלום, היפרדות חד-צדדית או כל פיתרון אחר שיבטיח רוב יהודי במדינת ישראל צריך להילקח בחשבון, וגם אם אין הסכמה על הדרך צריכה להיות הסכמה על התוצאה - הפרדה.