בסוף אוגוסט, בדמדומים כתומים של סוף יום, ראיתי אותה מוטלת: פצועה, שותתת, מדדה, משוטטת. ילדה עברה והתכופפה, להחיות אותה, לעופפה. יונה פצועה, שסועה, מרוטת נוצות.
הילדה נשפה עליה, היונה לא זזה. בידיה האצבעוניות היא אספה אותה אל חיקה, חסה וחומלת, מגוננת עליה, מנסה לאוששה. אסופה בחיקה של הילדה, אפופה בחומה, לא היה אותה שעה איש בעולם, לבד משתיהן – הילדה ויונתה.
מה חשבה הילדה? מה היא יודעת על יונים? תש כוחה. מישהו דרס אותה. מישהו רמס. מישהו שלא מחשיב חיים של יונה (ואולי לא רק שלה?!). האם יונה, ולו רק בשל סמליותה, לא אמורה ליהנות מחסינות מגורל מר?
כשראיתי את הילדה שאלתי עצמי לדעת, האם כך נראית חצי נחמה? האם בתמונה הזו, עצובה ויפה, מתמצה האיחול, קטן וצנוע ומסתפק-במועט, לשנה החדשה? השאלות נותרו בי פתוחות כמו פצעי היונה.
וטיפה לפני החושך אמרה לה הילדה מילים של שלום. ואני ידעתי שהשנה הזו נפתחת בסיכוי.
זו תהיה שנה שמישהו יחוס ומישהו יחמול ומישהו ירפא ומישהו לא יניח ליונה להיזנח, סתם כך, לגסוס.
שנה טובה לשתיכן – יונה בהמייתה וילדה בתמימותה. ולנו, לכולנו, שתהיה זו שנה שבה נחדד הכרה וקשב לעצמנו וזה לזה. שנה שבה נרגיש ונדע, כי כל אדם הוא גם קצת יונה.