בושה. עלבון לצופים ועלבון לכדורגל - רק כך אני יכול לסכם את הופעת נבחרת ישראל בטביליסי במוקדמות היורו 2012.
פחדנות אולי היא הגדרה מדויקת יותר למופע הדי עלוב בו עמדה נבחרת אחת שבשורותיה שחקני הפרימיירליג באנגליה, כולל כוכב האלופה צ'לסי, שחקן הבונדסליג הגרמנית, שחקן הליגה הספרדית המדהימה שרק לפני שבוע עצר במו ידיו את ריאל מדריד, שחקן סלטיק הסקוטית וכמובן שחקני הפועל ת"א המתמודדת בשלב הבתים בצ'מפיונסליג אל מול נבחרת בינונית ומטה שחלוצה המרכזי דבלשוילי מנצל את העובדה שהחלוץ המחליף, שלומי ארביטמן (השלישי או הרביעי אחרי בן סהר, אליניב ברדה ואיתי שכטר) עבר לבלגיה ופינה את מקומו בהתקפת מכבי חיפה.
ישראל, משופעת הכוכבים, עמדה במגרש כאילו שלטי החוצות של ההתאחדות לכדורגל שעל פיהם "אמונה מביאה לניצחון" נועדו לשלוח מסר לנבחרת גאורגיה ולא לזו של ישראל. הישראלים עלו למגרש במערך פחדני הקרוי זהיר בפי מירב הפרשנים. כל כולו מבוסס על שחקני הגנה המחוזקים בבן סהר שהלך לאיבוד בבדידות לא מזהירה בחוד ההתקפה וביוסי בניון שעל-אף כשרונו הפנומנלי אינו יכול לשחק בלי שחקני קישור התקפיים לצדו.
לרגע קט נזכרתי בסיפורים ששמעתי (בטח דני דבורין ואשר גולדברג יכולים לאשר) על ה"בונקר" המפורסם של ג'רי בית הלוי בשנות ה-50'. מדובר בשיטת משחק שבדרך כלל הביאה להפסדים בכבוד אבל גם הבליטה את יעקב חודורוב כאחד מגדולי השוערים בעולם באותה עת.
בכל הזירות - עברנו מהתקפה להגנה
ממעקב אחרי המשחק עלתה במוחי אנלוגיה ממשחק הנבחרת למצבה של ישראל. בעבר כוחנו הביטחוני היה ביכולת האלתור, ביצירתיות, בהעזה וחשוב מכל - בהעברת שדה המערכה לצדו של האויב. ניצחוננו במערכות ישראל היה בנוי, עד לאחרונה, על התקפה, התקפה ועוד פעם התקפה. כך במלחמת ששת הימים וכך במלחמת יום הכיפורים. בשנים האחרונות שונתה המדיניות: הדגש עבר להגנה. מבנים ממוגנים הסופגים אש ארטילרית בלי רחם, מיגוניות בדרך לבתי הספר, מערכות כריזה של צבע אדום (צבעה של הפועל ת"א שלי) - ממש ישראל ממגנת עצמה לדעת.
כך גם בנבחרת ישראל של המאמן פרננדס. תמיר כהן, בירם כיאל, אלמוג כהן, דני בונדר, דדי בן דיין, טל בן חיים, דקל קינן וליאור רפאלוב מילאו בהצלחה את תפקיד המיגוניות וחדרי הביטחון של ישראל. שום הנעת כדור מסודרת קדימה אלא רק ניסיונות פתטיים של "בעט ורץ" - משל הייתה הנבחרת העתק של הפועל פתח תקוה של שנות ה-50'. אלא מאי, שם היו יותר מחלוץ וחצי. שם בהפועל פתח תקוה היו סטלמך, קופמן, נהרי והאחים רצבי וכמעט כל כדור שנבעט למעלה מצא חלוץ פורה שהפכו לשער.
תיקו במשחקי מוקדמות היורו שווה להפסד. זו אינה זכייה בנקודה אחת אלא הפסד של שתיים שיחסרו בהמשך הקמפיין. על המאמן הלאומי להתעשת. להתייצב מול שלטי החוצות עליו מתנוסס דיוקנו ולשנן לעצמו בלי הרף: "אמונה מביאה לניצחון. התקפה מביאה לניצחון".
