יהודים מתפללים מדי יום, בדרך כלל שלוש פעמים ביום, ובמהלך התפילה מבקשים סליחה על חטאים שונים. יש בקשת סליחה כללית, בתפילת שמונה-עשרה: סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי א-ל טוב וסַלָּח אתה, ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח. ויש בקשת סליחה מפורטת לאחר תפילת שמונה עשרה: אשמנו, בגדנו, גזלנו וכולי. תפילת העמידה המכונה 'שמונה-עשרה' היא השיא של כל התפילה, היא היא התפילה, כי סתם 'תפילה' בלשון המקורות זה תפילת העמידה, כל היתר זה הכנות לקראתה, שהיא העיקר. והנה במהלך כל ההכנות שהן ארוכות הרבה יותר מהתפילה עצמה, אנחנו לא מבקשים סליחה בכלל, רק מספרים בנפלאות הבריאה והבורא ובפלאי יחסו אלינו. רק אחרי כל זה, בתפילת שמונה-עשרה, מבקשים סליחה לראשונה. קצת מוזר, לא?!
כי לכאורה, בשכל אנושי פשוט, הסדר הנכון הוא שקודם מבקשים סליחה ורק אחר-כך ניגשים להתפלל. שהרי על בסיס ההנחה שהחטא מזהם את הנפש, איך אפשר להתפלל בטרם התנקינו מחטאינו בדרך של בקשת סליחה? התפילה היא יצירת קשר, חיבור עם הבורא ובקשת צרכינו מאיתו יתברך, מתבקש ונכון שאת הקשר הזה ניצור רק לאחר שטהרנו מהלכלוכים של החטאים, כי איך אפשר לפנות אל הבורא יתברך בידיים לא נקיות?! לכאורה, זה מה שאומר ההיגיון הפשוט, אז צריכים להבין מדוע בתפילה זה מסודר אחרת, מדוע בקשת הסליחה באה רק לאחר הכנות ממושכות כנ"ל. ההכנות האלה, הפרקים שקוראים לפני שמגיעים לתפילה העמידה, מביאות אותנו למעמד רוחני גבוה יחסית, אז שדווקא שם ניזכר בחטאים שעליהם צריכים לבקש סליחה ומחילה?
ועובדה זו בולטת ביותר ביום הכיפורים, יום בו אנחנו מתדמים למלאכים, לבושים לבן, אבל מתוודים על חטאים רבים. מה עוד שכבר התוודינו עליהם אשתקד וגם לפני שנתיים ושלוש, ובהחלט ייתכן שלא חזרנו עליהם מאז. יש פה לכאורה סתירה בין מצבנו הרוחני הנתון, שהוא נעלה ביותר, ובין הזכרת עוונות וחטאים שמקורם במצב רוחני ירוד. אלא שהיא הנותנת, כל עוד נמצאים במצב רוחני ירוד - לא מזהים בכלל שיש על מה לבקש סליחה. במצבנו הנתון - עוונות זה כמעט טבעי. ליתר דיוק, ההתנהגות הזאת אינה נחשבת לעוון, כי זהו מצבנו. לעומת זאת כאשר מתעלים ברוחניות, פתאום מתגלה שמה שהיה עד עכשיו - היה חטא, יחסית למצב הרוחני שבו אנחנו עומדים כעת.
באותה מידה, מחר אנחנו אמורים לגלות שמצבנו העכשווי, שהוא גבוה יחסית, מהווה חטא ביחס למצב שאליו נגיע מחר, וכך עד אינסוף. זה עונה גם על השאלה מדוע מתוודים ומבקשים סליחה ביום הכיפורים הזה על מה שכבר נסלח לי ביום הכיפורים שעבר, מה גם שאולי לא חזרתי על אותם חטאים. וכן בכל תפילה, בכל יום מחדש, מבקשים סליחה כי בכל יום מתעלים למדרגה רוחנית גבוהה יותר, שביחס אליה - המדרגה הקודמת נחשבת לחטא. מהאמור עד כאן ניתן להבין גם שלא בהכרח מדובר בבקשת סליחה על חטאים ועוונות כפשוטם. במאמר מוסגר נוסיף כי ברור שעל אלה יש לעשות תשובה מיד, בלי להמתין עד יום הכיפורים. עם זאת, יום הכיפורים הוא ההזדמנות שלנו להתנקות מכולם, גם מהתנהגויות כאלה, שלא הצלחנו להיפטר מהן עד היום.
למעשה, אם כבר דיברנו על תהליך מתמשך של התעלות רוחנית, ההוראה הנלמדת מהימים האלה ומיום הכיפורים בפרט, היא שהדרך להתעלות כזאת היא דרך הווידוי והתשובה. כאמור, התהליך הזה הוא יומיומי, שעל כן מתוודים ומבקשים סליחה כמה פעמים בכל יום. אלא שבסתם ימים של חול אנחנו עלולים שלא לחוש בכל התקדמות. או לחילופין, מה שגרוע יותר, אנחנו עלולים לחשוב שכבר התקדמנו די, שמדרגתנו הרוחנית גבוהה מספיק. כי לאורך השנה בימי החול, אנחנו עלולים שלא לחוות כלל את קרבת האלקים אלינו, אנחנו עלולים להיסחף בזרם הטרדות היומיומיות ועבודת ה' שלנו, כולל בקשת הסליחה, יהיו מן השפה ולחוץ, לא ינבעו מעומק הלב. ביום הכיפורים, שיאם וסיומם של ארבעים הימים שתחילתם בראש חודש אלול, אין סיכוי שזה יקרה.
כי בחודש אלול, המלך היה בשדה, כמשל החסידי המפורסם: מלך גדול וחכם הכריז כי כל הרוצה רשאי לפנות אליו אישית בכל עניין. זרם הפניות הדל הניע את המלך לקבוע סדר חדש, אם העם לא בא אליו - הוא יצא אל העם. הוא הכריז על חודש מסוים בו יערוך סיור פתוח ברחבי ממלכתו וכל הרוצה - רשאי לבוא ולפגוש את המלך אישית.