כאמור, הסדנה שנערכה במכון לקומוניקציה הוקדשה לזכרו של חגי פינסקר, האיש שהיה חלוץ האקטואליה המודרנית בישראל ואשר בשנות ה-60 של המאה הקודמת הביא לחשיפת בעיות חברתיות, אשר התקשורת בכלל והתקשורת האלקטרונית, אז הרדיו, לא הקדישו להן תשומת לב ראויה. את סיפורו של חגי הביא תלמידו השקדן והנאמן יגאל לוסין, בעצמו שדר שתרם רבות להעלאת נושאים חשובים בחיינו, שהיו זמן רב חבויים מן העין ומוסתרים מן האוזן. לוסין הוא שהביא את התיעוד לפסגות דווקא בעידן הטלוויזיה כאשר כתב וערך את הסדרה המונומנטאלית "עמוד האש".
"חגי פינסקר היה אחד מן הנפילים, אנשי הבראשית של הרדיו, מן הדור של לאה פורת, רות שפירא, אליהו כרמל, מיכאל אוהד, נקדימון רוגל, שמואל אלמוג, צבי גיל,
יצחק שמעוני, יורם רונן - כל אותם שמות מופלאים של ימי הרדיו ב'קול ירושלים' של תקופת המנדט וב'קול ישראל' בזמן הזה. גם חגי החל את הקריירה שלו ב'קול ירושלים', ועם קום המדינה עבר ל'קול ישראל': קריין חדשות, שדרן אירועים ממלכתיים, ועורך בכיר של תוכניות תעודה. מפנה חשוב בחייו היה נסיעתו בראשית שנות החמישים ללונדון, שם השתלב בשידור העברי של הבי.בי.סי. בשנת הֶעשור - 1958 - שב ארצה מלא וגדוש רעיונות, שעתידים לשנות עד מהרה את לוח
השידורים".
יגאל לוסין הוא לא רק שדר מחונן, הוא מסָפֵר נפלא וסופר ששוקד עכשיו על כתיבת ספר על
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) שנולד ב-1865, בעיירה מז'יבוז', פלך פודוליה, כיום אוקראינה. הוא היה סופר והוגה דעות עברי יליד פודוליה, אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם (מתוך "ויקיפדיה"). בהסתמך על ספרו הקודם של לוסין - "היינה" - שזכה להדים רבים בארץ ובחוץ, יש להניח שנזכה גם הפעם לספר תיעודי שנקרא כסיפורת במיטבה. גם על חגי סיפר יגאל באותו סגנון ציורי.
בחצר "קול ישראל", ברחוב הלני המלכה, נהגנו לשבת על מעקה האבן מול הבאר, ושמענו מפי חגי על נפלאות הבי.בי.סי. הוא אהב לחזור ולצטט את הסיסמה של הבי.בי.סי to inform, educate and entertain [ליָדֵע, לחנך ולבָדֵר], וסיפר על תוכניות פופולריות, כמו "פנוראמה", this is your problem "זאת בעייתך", any question "יש שאלות" - ותכנן להעלות כמותן גם אצלנו. אמר ועשה. התוכנית הראשונה הייתה "זאת בעייתך". לראשונה עסק "קול ישראל" בנושאים כואבים של החברה הישראלית, בבעיות הקיום של זקנים, של עניים, של משפחות מרובות ילדים, של זוגות צעירים, של נרקומנים וגם של זונות. נדמה לי שבימינו אפשר היה להציע רק הנושא האחרון לערוץ מסחרי כלשהו.
אנקדוטה מעניינת ומשמעותית כאחד, הזכיר לוסין בדבריו מאז בעניין מהדורת-החדשות של הערב: פינסקר כינס את מיטב השדרים של הרדיו ואמר כי הזמן בשל ליצור "שואו" של חדשות: לשלב חדשות עם ראיונות ועם פרשנות, ולגוון עם קולות מן השטח. הוא כינה את הרך הנולד בשם הזמני "המהדורה המשולבת", אבל הרך הזה חי רק פעם אחת. שעה קלה אחרי השידור הניסיוני הודיע לנו המנהל, חנוך גיבתון, כי לא יהיה המשך למהדורה הזאת המשולבת. מסתבר שהשידור פגע בהרגלי ההאזנה של רבים וטובים, ובראשם ראש הממשלה
דוד בן-גוריון. הוא דרש להודיע לגיבתון כי עליו לשוב למתכונת הישנה: חדשות לחוד ויומן לחוד. מה לעשות, הוא היה בעל הבית - וכל הניסיונות לשכנע אותו כי המהדורה המשולבת היא הדבר הנכון לעשותו - עלו בתוהו. רק אחרי מלחמת ששת הימים הצליח חגי להגשים את חזון "המהדורה המשולבת" בתוכניות "הבוקר הזה", "בחצי היום" ו"היום הזה". ביום מותו - ביום ג' בשבט תשס"ז, 22 בינואר 2007, הודיעה
אסתי פרז בתוכנית "בחצי היום": "הלילה מת בירושלים חגי פינסקר, האיש שהמציא את המהדורה הזאת".
אני מביא את סקירתו של לוסין באריכות-מה, לא רק משום שמורשת של ענף בתקשורת אם היא טובה - היא גם שורדת ומתפתחת, אלא היא המפתח לתוכן השידורים והעומדים מאחוריהם, בעיקר בשידור הציבורי, שלדידי הוא כאמור הליבה של כל הנשוא. וככה אמר יגאל לוסין: "סוד הצלחתו של חגי היה בכישרונו לבחור אנשי מקצוע טובים ביותר. כך העמיד דור חדש של שדרים צעירים, שלימים פרשו כנפיים ומילאו תפקידי-מפתח ברדיו ובטלוויזיה, ויש גם שיצאו מן הרדיו אל העיתונות המודפסת, אל האקדמיה ואפילו אל הפוליטיקה. אזכיר כאן את
חיים יבין וירון לונדון, דן שילון ו
יעקב אחימאיר, ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון,
דליה יאירי ו
יוסי שריד, דן לאור, חיים גיל, מיכה שגריר, רון בן ישי,
שלום קיטל... כמעט כל מה שאני יודע על מקצוע השידור, בעיקר על חוכמת השידור - ממנו למדתי".