נְסוֹכֵך יִשְׂרָאֵל נִמְצָא בַּצָּרִיח חָשׂוּף

כְאִילוּ אַחֲרֵי מַעְבָר יַם סוּף

הַכֹּל עֲרָאי וּמַחְסִים אֵין דַּי

בִּפְנְיֵ פְּגִיעֲתוֹ שֶׁל אַשְׁמֶדַאי

וְאָנו בְּשֶלָּנוּ לֹא נְשַׁנֶּה מוֹעֵד

עִם צָר נִתְמוֹדֵד וּבַקֹּשִׁי נְעוֹדֵד

וְשׁוּב יִתְאַגְּדוּ אַרְבַעַת הַבָּנִים

אֲגֻדָּה אַחַת כְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים

בַּסֻּכּוֹת נְסוֹכֵך וְנִטּוֹל הַלּוּלָב

וְסֻכָּה וּמִבְצָר יַסוֹכוֹ בִּמְשֻׁלָב

עֲרָבָה וְהָדָס יִצְטָרְפוּ לַאֶתְרוֹג

זוֹמְמֵי רָעָה יִנָּדְפוּ וְאָנוּ נַחְגּוֹג שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' הסוכות, אחד משלושת הרגלים שנקבעו בתורה. פירוש המושג רגל, הוא פעם, רגלים כלומר פעמים, כך דיברה האתון אל בלעם: מה עשיתי לך כי הכיתנו שלש רגלים [במדבר כ"ב, כ"ח] וביטוי זה מיוחס לכל אחד משלושת החגים: חג המצות, שבועות וְסֻכּוֹת. כפי שנאמר: שלש רגלים תחג לי בשנה [שמות כ"ג, י"ד]. הפסוק האומר: יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום [מסכת פסחים י', ו'] משמש כברכה לאריכות ימים שהמועדים ישובו עוד ועוד. כל הבא לחגוג את אחד משלושת החגים בירושלים, הוא עולה רגל. ביטוי זה משמש את הנוצרים כעולי רגל שמכונים צליינים הבאים אל מרכזי הדת שלהם בארץ וברומא, ובכל אתר אחר שם נמצא מרכז הדת של הצליין. גם המוסלמים אימצו להם את הביטוי - עולה רגל בערבית נקרא טאלע ללחג. הרגלים, לפי התורה, ראשיתם באביב, בחודש ניסן, שהוא ראש חודשים בחג המצות או כפי שנקרא בפי העם חג פסח על שם קרבן פֶּסַח, ששם הקרבן ניתן לו על כי הקב"ה פָּסַח על בתי בני ישראל בהכותו את בכורות מצרים. הרגל השני הוא חג השבועות, שהוא חג מתן תורה אחרי היציאה ממצרים ואחרי שהעביר השם את ישראל בחרבה בים סוף. והרגל או החג השלישי הוא חג הַסֻּכּוֹת בו אנו עוסקים הפעם. למעשה, אפשר לומר כי שלושת החגים קשורים ליציאה ממצרים ומיד אחריה. החגים האלה נקבעו במדבר ונחוגו במדבר. חג המצות למען נזכור את היציאה ממצרים מעבדות לחירות, והסוכות כדי לזכור שבמדבר הושיב אותנו הקב"ה על-ידי משה עבדו בְּסֻכּוֹת ובין זה לזה נתן לנו את התורה כעבור שבעה שבועות מיום ראשון של חג המצות - הפסח ואילך. שלושת החגים באים להזכיר לנו מאורעות: למען ידעו דֹּרֹתֵיכֶם כי בְּסֻכּוֹת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים [ויקרא כ"ג, מ"ג]. החגים שאינם באים לציין מאורעות שהתרחשו ראש השנה בחודש תשרי. ויום הכיפורים, הרי זה עתה חגגנו אותו בדחילו ורחימו ובהרבה יראה וכבוד, ומיד חוגגים את חג הסוכות. בעניין זה כבר נאמר: כי ראש השנה בחודש תשרי איננו שונה בעקרונותיו מראש חדש אחר של השנה, ותשרי נחוג יומיים. הוא איננו אמור להזכיר מאורע כלשהו שהתרחש בעם ישראל כמו יציאת מצרים. יום זה בא לציין את היום הראשון לבריאת העולם, על כן אנו אומרים היום הרת עולם. לעומתו, בעשירי בחודש תשרי נקבע יום הכיפורים כיום של חשבון-נפש, תענית וצום להיטהרות מכל הרבב שדבק בנו, בין בשגגה ובין במזיד, כדי לטהר את נפשותינו וגם ניתן לו מעמד של שבת שלא רק בדבר איסור עשיית מלאכה, אלא גם איסור הבערת אש. כפי שידוע, בחגים האחרים קיים איסור עשיית מלאכה בלבד. למעשה, ראש השנה והכיפורים אין להם כל קשר למאורע כלשהו, לכן גם לא נכללו ברגלים שנקבעו בתורה. מכאן ואילך נוספו חגים לישראל שנקבעו על-ידי חכמינו ז"ל, גם אלה נקבעו לשם ציון מאורע שארע לעם ישראל. ט' באב - חָרְבָּן בית ראשון ושני וירושלים; חנוכה - נס נצחון המכבים על הרומאים וטיהור בית המקדש מטומאה שהוכנסה בו; פורים - להזכיר לנו נס ביטול גזרת המן ונצחון היהודים עליו; אפשר להוסיף את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות ובימינו יום השואה והגבורה, יום הזיכרון ויום העצמאות. לעשות יש מאין זה המאפיין והמסמל את הַסֻּכָּה - לעשות יש מאין. זה לקחת ענפי עצים ולהתקין מעין מבנה ארעי כדי לשבת בו ודרך הסכך המכסה את תקרתו נוכל גם לראות את השמים, את ענני הכבוד, ובכך אנחנו יוצרים יש מאין. למעשה, הַסֻּכָה מסמלת גם את ישיבתם של בני עמנו בארצות העולם ולא בארץ ישראל, ישיבה ארעית כמו ארעיות הסוכה. אף על-פי שהיושבים בחו"ל חושבים בטעות כי שם ימצאו את המנוחה והנחלה, הם טועים, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, לכן ניתן לראות בכל היושב בגולה, אפילו הוא יושב בארמון, כיושב בסוכה שבתום הזמן שנקבע לישיבה בה היא תפורק והיושב בה יעלה לארץ לשבת ישיבת-קבע לדורותיו. ישיבת הקבע בארץ ישראל מעוגנת בפסוק: ויהי בשלם סֻכּוֹ ומעונתו בציון - הכתוב סומך את הַסֻּכָּה לציון, ומתברר שיש קשר בין ישיבה ארעית כישיבה בסוכה לבין ארץ ציון, ירושלים. זה התרחש בעם ישראל פעמים אחדות. אחרי גירוש והגירה, גברו הגעגועים לציון. כל אחד המניע לכך. עד שקמה לפני יותר ממאה שנים תנועה ציונית שמשום מה הפרידה בין התורה, שהיא הבסיס לגעגועים לארץ ישראל, לבין הציונות ועל-ידי כך הרחיקה חלק חשוב מעם ישראל שראו בגישה זו מעין כפירה בעיקר. במרוצת השנים, הלגיטימיות לתבוע מן העמים זכות על הארץ לעם הארץ, עם ישראל, התבססה על העבר ככתוב בתורה וכל ניתוק מהזיקה לתורה גרם נזק לעלייה ולישיבה וליצירה בה. יחד עם זאת, הציונות למרות החילוניות עשתה לבניין הארץ ולכיבוש השממה מן הלא עשוי, כמו הסוכה, שעוד דורות רבים יראו בעניין זה משום נס. חג השמחה והחיים - וְהַסֻכָּה סֻכּוֹת נקרא גם בשם חג בלבד, ללא תוספת, נקרא גם חג האסיף, ועל-ידי חז"ל מכונה הוא כחג השמחה והחיים. כאמור, חג הסוכות מסמל את השלמות, כמו הירח השלם, והכל מתחיל מחדש ומתחדש. חג הַסֻּכּוֹת הוא ראשית הסתיו. אמר רבי עקיבא: אלה הם ענני כבוד שיסוככו על היושבים בַּסֻּכָּה. ענני הכבוד מביעים את גדולת אלוהנו שהוציאנו ממצרים והוליכנו במדבר כשענני הכבוד מלווים את ההולכים במדבר בחום השמש הלוהטת. על כך שר דוד המלך: השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע [תהלים י"ט]. בעקבות הביטוי (שנאמר בתהלים: השמים מספרים כבוד אל...) באים עוד שבעה פסוקים של גילוי כבוד ה'. אף כי עולם הטבע הוא שבע, הרי בכך שיש שמונה פסוקים של כבוד, מלמד כי השם הוא מעל לטבע. נִשְלַח בְּרָכָה אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל

כִּי זֶה עַתָּה עָשִׂינוּ רְצוֹן הָאֵלְ

צוֹם וְתַעֲנִית עִם וִדּוּי אֱמֶת

כִּי נוּכַל עִם הַפִּתּוּי לְהִתְעַמֵּת

אָנָּא שְׁעֶה לְתִקְוַת עַם אֵיתָן

אֲשֶׁר לְתוֹרָתְךָ נִשְׁאַר נֶאֱמָן

מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם מִיָּד

וְחוֹרְשֵׁי הַמְּזִמּוֹת סַלֵּק לָעַד

וּבְעֲתִירָתֶנוּ זֹאת אֵין אָנוּ לְבַד

אִתָּנוּ כֹּל אָדָם, עַמְךָ אוֹ נֶכְבָּד

שֶׁתַּעֲשֶׂה שֶׁאֲטוּם הַלֶּב יְחֱרַד

וִישַׁחְרֵר מִכִּלְאוּ יַקִּיֶרנוּ גִּלְעָד

שֶׁיֵדַע כִּי עַמֶּנוּ בִּבְנוֹ לֹא בָּגַד