המים נוזלים
מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים - "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.
אחד משיריו - סיפוריו של אריאל מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה, ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה." ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך."
אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה," בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמיתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה-משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים." מה הוא רוצה לרמוז?
המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדאנט - ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד-מאוד לא אמיתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת איכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים." הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית - למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.
"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת."
סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא יישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.
"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמיתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים."
נזכרתי בשיר הזה, לנוכח הגל העכור של חרם האמנים על הופעות באריאל. לכאורה, יש משהו בלתי הוגן באמירה הזאת. מדוע איני מכבד את דעתם ומחאתם של האמנים, כפי שאני מצפה שיכבדו את העמדות שאני מבטא? מדוע אני רומז... רומז? רמז דק כמו פיל, שאני לא מאמין להם, לא מאמין למחאה שלהם, לא מאמין לפוזה שלהם, וכשאני שומע אותם, מה שמתחשק לי זה להוריד את המים אחרי דבריהם?
אני מכבד כל דעה, אך אני מקבל את המלצתו של מאיר אריאל - להיות ביקורתי ולנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה. מדוע אני רואה דווקא במחאת האמנים פוזה בלתי אמינה?
אני מצפה שהתפלגות הדעות בתוך עולם האמנות תהיה דומה להתפלגות הדעות בציבור הרחב. אין כל סיבה שלא כך יהיה. משום מה, הוויכוח בין האמנים אינו נסוב על שאלת עתיד השטחים, עתיד ההתנחלות, צדקת הקמתה של אריאל, אלא כמעט כולו נסוב סביב השאלה האם נכון להחרים או לא? כלומר, עצם ההתנגדות לאריאל ולהתנחלויות היא אקסיומה, המחלוקת היא על החרם. איך זה ייתכן, שלגמרי במקרה, יש בעולם האמנות קונסנזוס עדרי כמעט מלא נגד אריאל - יישוב שיש עליו הסכמה לאומית רחבה? האם חוקי ההסתברות אינם חלים על אמנים?
יתר על כן, איך זה קורה, שעמדה כל כך רדיקאלית, שמביאה אנשים להחליט על החרמת אריאל וההתנחלויות, היא מיינסטרים בקרב האמנים? מדוע אין תנועת חרם דומה בקרב מחלקי גז, מהנדסי תוכנה, רופאים וטכנאי שיניים? הרי סביר להניח שאחוז המחרימים יהיה דומה בכל מגזר.
איך זה קורה שמה שאינו קיים כלל בכל מגזר תעסוקה אחר, בקרב האמנים הוא דרך המלך?
והרי היה הרבה יותר הגיוני שיקרה ההיפך - אם מהנדס יחרים את אריאל, אין הדבר מנוגד לרוח המקצוע שלו. לעומת זאת, כשאמן מחרים ציבור של 300,000 אזרחים, ואם להכליל גם את השכונות היהודית במזרח ירושלים - המספר הוא כפול, הוא נוהג בניגוד מוחלט לרוח האמנות ולאינסטינקט של האמן. הרי האמנות חוצה גבולות, חוצה מחלוקות, חוצה עמים וארצות, היא הבסיס לדיאלוג בין קטבים. הרי אמנים נוסעים להופיע בארצות אויב, בפני עמי אויב, כי הגבול אינו חל על האמנות. הרי אמנים מופיעים בבתי הכלא בהתנדבות בפני עבריינים ופושעים, כי גם הם בני אדם וכל בני האדם ראויים לחשיפה לאמנות. אולם עשרות שנות הסתה יצרו דה-הומניזציה של המתנחלים, עד כדי כך שאמנים אינם מתייחסים אליהם כאל בני אדם, ומחרימים אותם, בצעד אלים כל כך, אנטי אמנותי כל כך, אנטי תרבותי כל כך.
אבל איך זה שדווקא בתוך המגזר הזה הדה-הומניזציה פועלת בכזו הצלחה?
בשום אופן איני יכול לקבל את ההתפלגות החריגה הזאת, העדרית כל כך, של השקפות העולם בקרב האמנים, כדבר שנעשה בדרך הטבע. איני יכול לקבל טענה שמדובר במקריות - שהרי היא מנוגדת לכל עקרונות הסטטיסטיקה וההסתברות. איני יכול לקבל טענה שיש משהו בעולם האמנות שבאופן טבעי הופך את אנשיו למי שחושבים אחרת מכלל הציבור, באופן חריג וקיצוני כל כך.
התופעה הזאת היא פרי השתלטות של קובעי בון טון, שבאמצעות האדרה והדרה - האדרת מי שחושב "נכון", והדרת מי שחושב "לא נכון", באמצעות גיחוך על כל דעה אחרת ובעיקר של מי שמשמיע דעה אחרת, גרמו להתקרנפות רבתי, לעתים התקרנפות בלתי מודעת, של מגזר שלם שחושב כפי שמצפים ממנו.
לכן, כאשר אני שומע את הדיבורים הללו על "צו המצפון" - צר לי, זה ממש לא משכנע אותי. אני פשוט לא מאמין להם.
הדמות שהפכה לסמל החרם, היא איתי טיראן. צפיתי בטיראן בהצגה "המלט" - אין ספק שמדובר בשחקן בחסד, בכישרון במתי נדיר. אולם כשרון המשחק אינו ערובה לתבונה מדינית, ודעתו הפוליטית של טיראן אינה חכמה ומעניינת יותר משל כל נהג מונית, רופא, מכונאי או טייס. בוודאי שכישרון המשחק אינו ערובה למוסריות רבה יותר משל בעלי מקצועות אחרים. ובמקרה הספציפי של טיראן, ניתן לומר שמבחינה מוסרית, הוא נופל ממוסריותו של אזרח ממוצע. מי שמשתמט משירות בצה"ל, ובוחר לקדם את הקריירה שלו שעה שחבריו מסכנים את חייהם כדי שהוא יוכל לעשות כן, הוא אדם בלתי מוסרי, אדם חסר מצפון.
אני נהנה לשמוע את הטקסט של שייקספיר מפיו של טיראן. אבל הטקסטים הפוליטיים שלו, הפלקאטיים כל כך, הססמאתיים כל כך, הדוגמאטיים כל כך, החלולים כל כך, משעממים אותי. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.