ב-13:06
קיבלתי לבלוג שלי את התגובה הבאה:
"דישי יקירי, אל תדאג, קוזאשווילי לא יזכה אחרי שכיסח את הממסד הקולנועי בארץ, על דן וולמן פסחו, את בוזגלו מנדים, וערן ריקליס כבר נחשב בעיניהם מיושן. את הפרס הם יתנו לברגמן, בצדק או שלא בצדק, הוא יקיר הממסד היום".
לא ייחסתי לתוכן ההודעה הרבה חשיבות ועניתי כהרגלי מה שעניתי.
ב-17:40 באמצע התוכנית של
רפי רשף, התנעתי את מנוע המכונית והתחלתי את העלייה לירושלים. ברגל ימין לחצתי על דוושת הבנזין, ביד שמאל אחזתי קלות בהגה והאזנתי לשידורים של אקטואליה פֵּרִיפֵרְיָלִיִת ביומן גל"צ.
כשהייתי בערך בקו שמקביל לאולפנים של גלובוס בנווה-אילן, קצת לפני העליות של שורש – הטלפון צלצל. לחצתי באצבע אחת על המקש השמאלי הירוק והנמכתי בשתי אצבעות את שידורי הרדיו – "ברגמן לקח בגדול". אמר לי הקול שבהתחלה עוד לא זיהיתי, למרות שזה היה קולה החם והמוכר של החברה הכי-טובה של אשתי ראובנה קליגר, דיילת הקרקע הראשית בחברת התעופה הלאומית של חוף השנהב המזרחית – "על מה אתה מדברת, ראובנה? מי אמר לך את זה?!" שאלתי מופתע – "הוא לקח את כל הקופה, שבעה פרסים, כולל פרס הסרט ופרס הבמאי", היא הרעימה בקולה. "את בטוחה?!", ניסיתי להקשות עליה ואולי קצת לערער את ביטחונה העצמי. "100 אחוז, יקירי", היא אמרה - "...המקור שלי אמין ביותר ולא מזייף, הוא לא הִטעה אותי אף-פעם עד היום" היא הוסיפה בענייניות מודגשת וחתמה את השיחה במילים המוכרות והרגילות שלה: "הַיי בּוּבִּי, ד"ש לאילנה, אני חייבת לסיים – יש לי עשרות לקוחות מול הקאונטר – ערב חג, אתה יודע?!".
"מה אני יודע?!", "ממתי יש לנו תיירות לחוף השנהב?!" – שאלתי את עצמי, זה ממש, אבל ממש לא היה ידוע לי.
הייתי המום מהאינפורמציה המרוכזת והחד-משמעית שהונחתה עליי, אם יכול הייתי לבצע פניית פרסה, הייתי חוזר מיידית באותו-הרגע לאזור שפלת החוף - "מה יש לי להמשיך להתקדם לכיוונו של טקס שתוצאותיו העתידיות נשפכו עליי זה עתה בצורה כל כך גורפת וגסה?!", "לְמָה כבר נשאר עכשיו לצפות?!" – לבדיחות העבשות והמעייפות שמישהו כתב ל"אקי (יצחקי) אבני"?!
הכביש (מספר 1) לא מאפשר בנקודה הזאת שום פניית פרסה, מקסימום פנייה ימינה לנווה-חמד, מוצא עילית, או מבשרת ציון; מן הון להון – בעודי מעכל את ה"תוצאות" הרועמות – כבר נמצאתי בירידות שליד בית-זית והמכונית נסעה כאילו מעצמה לכיוון האולם המהודר של "תיאטרון ירושלים" בשכונת "רחביה" - בו עתיד היה הטקס להתקיים.
"נא לשבת, אנחנו רוצים להתחיל...", אמר מנהל הבמה והוסיף בקנטור קליל: "...המעטפות כבר אצלי ביד", תוך כדי כך שהוא מנפנף בהן. המעטפות, המעטפות הסגורות עם התוצאות ה"סמויות".
מוזיקה, תופים, כינורות – הערב מתחיל. רוזינה קמבוס, מיכאל מושונוב, נח סטולמן, עמי טיר, מאור קשת, מיה דגן, אדיר מילר, זאב רווח, ערן ריקליס, אבי בללי, שלומי אלדר (נעדר!), ו... "הסרט הזוכה" – אף אחד מהם לא של ניר ברגמן! כבר כשלא נשארו שבעה פרסים שעוד לא חולקו, הבנתי: מישהו הוטעה, טעה וְהִטְעָה בגדול את החברה הכי-הטובה של אשתי, ראובנה קליגר שצלצלה אליי – או שיותר או פחות עדיף וגרוע – הרי אנחנו בתחומי הבדיה הקולנועית כאן – "מישהו החליף (חס-וחלילה!) את התכולה והתוכן של כל המעטפות שמנהל הבמה החזיק בידו ונפנף בהן אל מול הקהל".
בעולם פיקטיבי של "לא היה ולא נברא" מישהו דאג לפוסט-הנדסה-גנטית ול"רפרשינג" של כל המצגת. "האם זה יכול להיות?!", "היעלה על הדעת שכך יהיה או היה?!" – אני לא מאמין בזה, קשה לי להאמין בדבר שכזה, אבל לֵך ואל תבנה מדינה על ספקולציות של קונספירציות – "אנחנו בהנהלה, לא יודעים את התוצאות לפני הטקס", "אנחנו לא מציצים לתוך המעטפות", "המעטפות בכלל אטומות ומודבקות בצורה הרמטית", "אנחנו נותנים למונים של הקולות את 'הכבוד' שהם יבחרו את התוצאה הנכונה לכל מעטפה", "אנחנו סומכים על האינטליגנציה של חברי
האקדמיה שהם יכבדו ויקבלו כל תוצאה", "העיקר מבחינתנו – שהטקס יתחיל בזמן וישודר בצורה מכובדת ותקינה גם אם מדובר השנה בערוץ 1".
עד כאן – אגדה אורבאנית פיקטיבית, עד כאן חתולים שבעים ושמנת חמוצה.
[כל קשר בין מה שנכתב כאן לבין דברים שקרו או לא קרו באמת הוא מקרי ובדיוני בהחלט. הקול פרי דמיונו הפרוע של הכותב המחבר מילים למשפטים של סיפור. תודה!]