הכותרת לקוחה מפסוק בתהלים [פרק פ"ה]: [יא] חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. במדרש רבה לפרשת בראשית מצוטט פסוק זה בתיאור ההתייעצות שקדמה לבריאת האדם בעולם [פרשה ח, פסקה ה]: א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יִבָּרֵא ומהם אומרים יִבָּרֵא. הדא הוא דכתיב: חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חסד אומר יִבָּרֵא - שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יִבָּרֵא - שכולו שקרים, צדק אומר יִבָּרֵא - שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יִבָּרֵא - דכוליה קטטה. ארבעת המונחים המוכרים לנו מיוצגים על-ידי מלאכים, נניח שאלו שמותיהם, וכל אחד מחווה דעתו ביחס לרעיון בריאת האדם על-ידי האלקים. אגב, לא כתוב שהיו חילוקי-דעות ביחס לבריאת הנבראים האחרים, ומובן למה - הם אינם חורגים מהתפקיד שהועיד להם בוראם, לכן אין שום סיבה להתנגד לבריאתם.
לעומת הנבראים האחרים, האדם - בטבע שלו יש נטיות חיוביות, גמילות חסדים, צדקה, אבל הוא גם עלול לסטות מדרך הישר ולעשות מעשים שליליים, וזה מה שיוצר את הדילמה, לברוא או לא לברוא אותו. המדרש מתאר דיון מאוזן ביותר לכאורה - שני מצדדים בבריאת האדם, חסד וצדק, מול שני מתנגדים, אמת ושלום. בסוף האדם נברא, אנחנו יודעים, אבל כיצד הוכרע הוויכוח? ובכן, מכיוון שהיה דיון שקול ולא הייתה דרך להגיע לרוב שיכריע בעד או נגד בריאת האדם, מה עשה הקב"ה - נטל אמת והשליכה לארץ. הדא הוא דכתיב [דניאל ח] וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. פתרון נפלא, אבל כדי להגיע לרוב שיצדד בבריאת האדם - למה השליך דווקא את האמת, למה לא השליך את השלום, שגם הוא התנגד לבריאת האדם?
תשובות רבות נאמרו על-ידי גדולי ישראל, כל אחד לפי מקומו וזמנו. אחת התשובות שתפסה אותנו יותר מאחרות היא שאמת אינה נקבעת על-פי רוב ומיעוט. אמת היא אמת, אפילו אם היא בודדה... אבל אולי הפסוק העוקב יתן לנו רמז מדוע דווקא האמת הושלכה לארץ: [יב] אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; וְצֶדֶק, מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח - ראשי תיבות אמ"ת. כי האמת - אפילו אם היא מושלכת לארץ ומבוזה על-ידי כל, בסופו של דבר היא צומחת כאשר כל האחרים נובלים. לעומת זאת השלום, אם הוא היה מושלך לארץ, לא היה לנבראים שום סיכוי להתקיים. כי לשלום מצד עצמו אין יכולת התחדשות, וזה משום שאין שלום חלקי; שלום זה שלמות, או שיש שלום או שאין שלום. האמת - כל חלק ממנה הוא אמת, ומאותו חלק תצמח ותעלה האמת כולה.
אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, מהעניינים הכי ארציים, הכי בסיסיים בחיים שלנו, אנחנו יכולים לזהות את האמת ולהתחבר אליה. אם רק נרצה. שורות אלו נכתבות במוצאי שמחת תורה עם כל השמחה והריקודים וגם לאחר השתתפות בהקפות שניות. בשמחת תורה מסיימים מחזור קריאה בתורה בקריאת הפרשה האחרונה, וְזֹאת הַבְּרָכָה. לקראת סוף הפרשה נפרדים ממשה רבנו: [ח] וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. (רש"י): וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל - הזכרים; אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה, נאמר כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, זכרים ונקבות: ולכאורה הוא פלא, מדוע מזכיר רש"י דווקא כאן, בעת שמתאבלים על מיתת משה, את מעלתו היתרה של אהרון?
מדרש מקביל [ילקוט שמעוני] לזה שציטטנו לעיל, ממשיך לפרש את אותו פסוק ומזהה את משה ואהרון עם האמת והשלום ועם הצדק והחסד בהתאמה: חסד זה אהרון שנאמר [דברים לג]: [ח] וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, ואמת זה משה שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא"; צדק זה משה שנאמר "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" ושלום זה אהרון שנאמר "בשלום ובמישור הלך אתי". לפעמים, כדי להגיע לשלום בין אנשים, צריכים לשנות מעט מן האמת הגלויה, לייפות אותה מעט. לא משקרים חלילה, אומרים את האמת כפי שהיא בפנימיות, לא כפי שהיא נראית בגלוי. כי בגלוי יכול להיות סכסוך מר בעוד בפנימיות - יהודים רוצים לחיות בשלום ובאחווה זה עם זה. אהרון מתמקד בפנימיות, מציג אותה כאמת היחידה וכך משכין שלום. משה רבינו, כמי שדבק באמת ללא פשרות, אינו יכול לפעול בדרך זו, שכן נכון לעכשיו זו אמת חלקית.
מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שבסוף ימיו גם משה הכיר ביתרונות שיש לדרכו של אהרון, ואת זה רומז לנו רש"י בהזכירו את האבל על אהרון בהקשר של האבל על משה. כי בעולם הזה, גם אם צריכים לחתור, ואכן חותרים, אל האמת המוחלטת, עדיין חיים במציאות של אמת יחסית.
ברכה ושלום
כאמור, בשמחת תורה מסיימים מחזור קריאה בתורה בקריאת פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה. בשבת שאחרי, מתחילים מחזור חדש של קריאה בתורה, קוראים את פרשת בְּרֵאשִׁית. האמת היא שאת הפרק הראשון קראנו כבר היום, בשמחת תורה. מיד עם סיום קריאת פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה פתחנו ספר נוסף וקראנו בו את הפרק הראשון בפרשת בְּרֵאשִׁית. לכאורה, זה כדי שלא יתקבל אצלנו הרושם שסיימנו וזהו, אבל בפנימיות - יש בכך מסר ברור, שכדי לזכות לברכה צריכים להתחיל מבראשית, צריכים להתחדש. וכדי להתחדש, צריכים לחוות בתמידות את הפסוק הראשון בפרשת השבוע: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. הפסוק הזה מתאר פעולה נמשכת, אינסופית, משהו שקורה בכל רגע מחדש. זהו מה שאומרים בתפילה בכל בוקר: "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
המודעות הזאת להתחדשות המתמדת, היא כלי הכרחי כדי לזכות לברכה של התורה. כי גם אני נבראתי וגם אני נברא בכל רגע מחדש. מודעות לעובדה זו עשויה לסייע לאדם בכל צעד בחיים, שכן ממנה הוא יכול להסיק שאין מצבים אבודים ואין שום מקום לייאוש כלל, שהרי העולם והוא עצמו מתחדשים בכל רגע, ועל כן יש לו לצפות שברגע הבא יתחולל שינוי קיצוני לטובה במצב הבריאה, ובמצבו האישי גם. זה מצד השכל הישר, בלי להתייחס עדיין לתקשורת ההדדית עם הבורא יתברך. אבל יש גם את הצד של התקשורת הזאת והוא העיקר; כי הברכה היא זו של התורה, וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, והתורה ומצוותיה הן לא רק אמצעי הקשר שלנו עם הבורא יתברך, הן בעצמן נושאות את הברכה מהבורא יתברך אל ברואיו.
'ברכה' זה מלשון 'המשכה', הורדת שפע מלמעלה למטה. כדי לזכות לברכה, צריכים להתבטל אל המברך, בשפה המקובלת היום קוראים לזה להאמין בברכה ובמברך, אחרת זה לא עובד. כדי לזכות לברכת ה', זו הברכה של התורה, צריכים להתבטל אליו ואל תורתו. במירוץ החיים היומיומי, על דרך הרגיל, אין לנו זמן לחשוב על הקשר שלנו עם הבורא יתברך. ואפילו אם מקפידים ללמוד תורה ולקיים מצוות, פעמים רבות עושים זאת בלי להקדיש מחשבה לקשר הזה. כמו במערכות יחסים אישיות, שכל מיני עניינים, אפילו חשובים ביותר, נהיים אוטומטיים, כך קורה לנו גם בתקשורת עם בוראנו יתברך שמו, אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא מובן מאליו, עד כדי כך ששוכחים אפילו לבקש ממנו מה שאנחנו צריכים. וזה בדיוק הפוך מהביטול הנדרש כדי לזכות לברכה.
סדרת החגים שעברנו זה עתה, נועדה לרענון ולחידוש יסודי של הקשר שלנו עם הבורא יתברך. כעת, בסוף החודש השביעי שבו שבענו חגים, אנחנו יוצאים לדרך בכוחות מחודשים כאשר ההוראה הראשונה שנותנים לנו כצידה לדרך היא: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. המודעות להתחדשות המתמדת של הבריאה בכלל, ושלנו - של כל אחד ואחת מאתנו בפרט, היא שתאפשר לנו ליישם היטב את המסרים שקלטנו בחגים שאותם סיימנו לחגוג זה עתה וכך לזכות לברכה של התורה. כי המודעות הזאת פירושה שאני מתבטל כלפי מי שמהווה אותי בכל רגע מחדש. ביטול פירושו שאני עומד ככלי ריק ומבקש שימלאו אותו, זו הברכה. העדר חוויית הביטול פירושו שאני עומד ככלי מלא, ואין אפשרות למלא כלי שהוא כבר מלא. אז אפילו אם נותנים לי ברכה, שולחים לי שפע מן השמים, הוא מתבזבז כי נשפך לצדדים, הכלי מלא מדי.
לכאורה, מה שכתבנו עד כאן די מנותק ממציאות חיינו פה בארץ חמדה. לכאורה, אנחנו די קרובים למה שמתארת התורה בפסוק השני בפרשת השבוע: [ב] וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, אלה שלוש מדרגות של שלילה, שלוש הקליפות הטמאות בלשון הקבלה. תְּהוֹם זו מדרגת הביניים, קליפת נוגה, עץ הדעת, טוב ורע. לכאורה, כאשר זו המציאות הגלויה, כאשר השיח הציבורי מורכב כולו משקר ורמייה בעוד דוברי האמת נאלצים לשים מחסום לפיהם ולהסתתר, קשה לראות כיצד נחלצים לעתיד טוב יותר. אבל בהמשך הפסוק כתוב: וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. על הרוח הזאת אומרים לנו חז"ל במדרש רבה: זה רוחו של מלך המשיח. כלומר, גם כאשר במציאות הגלויה החושך מתגבר ואולי דווקא אז, כאשר נדמה שהנה הרוע הולך לנצח חלילה - רוחו של מלך המשיח מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם ומבשרת את הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.
וכל שצריכים כדי להתחבר לרוח הזאת היא אותה מודעות שהארכנו בה לעיל, המודעות להתחדשות המתמדת של הבריאה ושל עצמנו בכללה. ומתוך מודעות זו נזכה להתחדשות המיוחלת של גילוי המשיח מיד ממש.
