איווט ופואד

על מעשיו, מצבו, מעמדו של אביגדור ליברמן בזירה הלאומית והבינלאומית חבל להכביד מילים בפוסט. הסוגיה היא עניין לחוקרים במדעי מדינה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה חברתית ועוד תחומים, שחוקרים מתפרנסים מהם. ואביגדור, איווט ליברמן, ראוי גם ראוי לבחינה ברמה אקדמית, מלבד הדיווח העיתונאי השוטף והפרשנות לעת מצא. אבל, יחד עם זאת ברמה של לוחמי זירה, גלדיאטורים פוליטיים, הפרטנר שלו בזירה הוא דווקא פואד בן-אליעזר מן השרים הבכירים במפלגת העבודה. השר בן-אליעזר הודיע לאחר ההתבטאות האחרונה של ליברמן באו"ם, כי ראש הממשלה, ביבי נתניהו צריך להדיח את שר החוץ שלו. הוא לא הדיח ולא ידיח. האם בן-אליעזר ישכנע את אהוד ברח, מנהיגו, להדיח את מפלגת העבודה מן הממשלה. למצער, האם הוא בן-אליעזר, שמרבה בהצהרות שלום,ואני מאמין להם, לא יסיק מסקנות אישיות ואיתו עוד שרים שמחממים כיסאות בממשלה- לקום. ממשלת ישראל היא זירת גלדיאטורים יחידה במינה. מלחמה מתמדת בזירה בלא קורבנות אדם. התואר של "לודָר על" מגיע ללא ספק לאביגדור ליברמן, שתוארו בתיאטרון שלנו - שר החוץ. ליברמן אינו אדם חביב כפי ששמו נקרא, בגרמנית או בידיש. אבל אולי יש בו יותר יושרה מאשר שרים רבים בממשלה, כולל ראשה. אבל יושרה זאת הייתה צריכה למצוא אותו מחוץ לממשלה, גם מנקודת ראות שלו ובוודאי מבחינת המדיניות של ראש הממשלה אם יש לו כזאת. מלבד היושרה, השקפתו בכול הקשור באופי הפתרון של הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים, היא הזויה. משום כך הימצאותו של ליברמן מלמדת לא על אופיו של האיש אלא על אופייה של ממשלה זאת, בבחינת לא העכבר הוא הגנב אלא החור. העכבר אינו גדול אבל החור הוא ענק. אביגדור ליברמן מתנהג כמתגושש בזירה, דבר שהולם מתאגרף ולא מדינאי. אולם התנהגות זאת אינו נובעת רק מתכונותיו בלבד אלא בשל נסיבות שדחפו את המתגושש לפינה. ואכן הוא נדחף לפינה. אבי כל חטאת בסוגיה זאת הוא ראש הממשלה ביבי נתניהו אשר הוא שקידם את ליברמן במנותו למנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הקודמת של ביבי. ביבי ידע שליברמן הוא איש בוטה, שומר סף כוחני, אבל נתניהו עושה מה שנוחיותו הזמנית מכתיבה לו. נוח היה לו שיש לו אחד כזה במשרד אשר מאפשר לו להיות מיסטר הייד. מה שקורה אצלנו הוא שאת זרעי הפורענויות זורעים טקטיקנים, אזרחיים או צבאיים, שממלאים תפקיד של אסטרטגים. מדינאי אסטרטגי היה רק אחד למדינה. ראש ממשלתה הראשון דוד בן-גוריון. מי שהתקרב למעמד הזה היה יצחק רבין לפחות בקביעה האסטרטגית שעלינו להתבסס על התמיכה המדינית והביטחונית של ארה"ב, ועל-פי פרמטרים אלה לקבוע את המדיניות האסטרטגית שלנו. טקטיקנים ממלאים את הפונקציה בשתי דרכים, חיובית או שלילית. חיובית כאשר הם פועלים על-פי אסטרטגיה של המצביא, או המדינאי העליון. שלילית - בהעדר אסטרטגיה כזאת הם, בתושייתם, ממלאים את החלל. כזה למשל היה אריק שרון. עד עצם היום הזה לא היה טקטיקאי מעולה ממנו. כאסטרטג כושל הוא התגלה במלחמת לבנון הראשונה כאשר שידל את ראש הממשלה בגין ליזום את המלחמה האומללה הזאת במטרה האסטרטגית להקים ממשל נוצרי ימני בלבנון. התוצאה הייתה לא רק פיאסקו גדול ברמת הממשל, אלא הקמת החיזבאללה כחלופה לאש"ף בלבנון. והוא עשה זאת שוב, בנסיבות אחרות במלחמת יום הכיפורים כאשר בתושייה הבלתי רגילה שלו סייע בניצחון על מצרים. ביבי הוא אדם כשרוני מאוד, אבל כוחו בטקטיקה, וזאת בינתיים טקטיקת המשיכה של הזמן אמצעי ההישרדות כראש ממשלת כלאיים. ליברמן ממלא בו את התפקיד של בלם כול אימת שנראה שהמרכבה המדינית מתחילה לנוע. משום כך הכתובת היא: פואד בן-אליעזר. לא אהוד ברק. ואז נראה מה יעשו השרים אבישי ברוורמן ויצחק הרצוג וחברות הכנסת הפעילות יעילות כמו שלי יחימוביץ ועינת ווילף, שזוכות לכותרות שמנות בתחום הכלכלי חברתי אך קולן לא נשמע בנושא המדיני, נושא שהוא אבי אבות העתיד הכלכלי והחברתי. כאמור גם פואד הוא איש של יושרה. הוא חייב רק לממש את הפוטנציאל שלה, לצאת מן הזירה ולהשאיר את הקרב בין ביבי ואיווט ואת אהוד ברק כצופה.אלא אם כן יקרה נס. איך אמר אבא אבן: יהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם.