חיפושי הנפט בישראל הגובלים בחוגים מסוימים באמונה דתית מיסטית, באובססיה בלתי מתפשרת ובתקווה גדולה אינם מפתיעים. כל חייו של האדם מאז נברא הם מסע חיפוש זה או אחר, אחרי אידיאלים, חלומות, תקוות, שאיפות, ריגושים,
כבוד, יוקרה, שלטון, שררה, כוח, כסף, הישגים, שלווה, אושר אהבה, סקס ועוד ועוד.
אין שום חדש בהצהרות של איש אחד שעלה לכותרות בישראל, טוביה לוסקין מחברת גבעות, אלמוני לשעבר ללא רקע או רקורד בנושא נפט, שסוחף אחריו משקיעים-מאמינים, תוך שהוא מצהיר כאדם דתי שהוא פועל מתוך תחושת שליחות. חולם? נוכל? תימהוני? בעל חזון? האם ייזכר בהיסטוריה כרוקפלר הישראלי (רוקפלר, אגדת עושר באמריקה, ייסד בשנת 1861 את חברת סטנדרד אויל לאחר שנמצא נפט בפנסילבניה ולאחר מכן בטקסס), או יושלך אל פח הזבל של ההיסטוריה כמו רבים אחרים בעלי דמיון וכושר שכנוע שמאחורי "השליחות" שלהם נותר ערפל בלבד.
ההיסטוריה מלאה בבני אדם שסחפו אחריהם אנשים בכל תואנה, מכל תחום. כל תקופה ועידן עם ההיסחפויות שלהם, והחיפוש אחר הפרנסה, העושר החיים הטובים, הכיבוש והשליטה או לחילופין אחר אידיאלים חדשים, חלומות שישנו את העולם, ניסיונות לממש יצרים או להתגבר על יצרים, לחיות בשוויון, להתלהב ולהנחיל ערכים.
אין חדש בחיפושי נפט בישראל, אין חדש בבני אדם, ישראלים ואחרים שמשקיעים כסף בתקווה להתעשר. באמצע המאה ה-19 זרמו לקליפורניה אלפי מהגרים שהגיעו לארה"ב החדשה לחפש פרורי זהב בנהרות ונחלים. אלפים חיפשו מעטים התעשרו. האלפים עבדו חודשים או שנים כאשר רגליהם במים הרדודים, עד הברכיים, מחפשים את הפרורים בעזרת מסננות. בין המתעשרים היה לוי שטראוס, מהגר יהודי מגרמניה שהגיע עם אנייה מלאה בדי כותנה להקמת אהלים ותפר לבסוף מהבד שהביא מכנסיים לכורי הזהב. למכנסיים קראו ג'ינס, והשאר הוא היסטוריה.
התופעה של משקיעי גבעות (או אחרים) הממתינים בציפייה לרגע בו יפרוץ הזהב השחור בפרץ סמיך ואין סופי מן האדמה ויהפוך אותם לעשירים, בדיוק כמו בסרטים, דומה לכל סוג של ציפייה אנושית אחרת. אין הבדל בין המחכים לנפט לבין נשים ונערות המחכות לפגוש יום אחד, רצוי בקרוב, את אהוב ליבן את הנסיך שיהיה חתנן ושיחד יקימו משפחה. מותר ואפשר לחלום, אפשר לפעול למען הגשמת החלום, לעבוד קשה ולקוות לטוב. העולם מלא בתקוות שהתגשמו ובאכזבות, שתי האפשרויות שרירות וקיימות.
מחכים לגודו
המחזה של סמואל בקט, מחזאי אירי וזוכה פרס נובל, מחכים לגודו, היא אחת היצירות הנודעות בעולם העוסקת בציפייה. המחזה הוצג לראשונה בפריס בשנת 1953 והוצג מאז כמעט בכל תיאטרון בכל שפה ובכל מדינה. הוא מוגדר כטרגי קומדיה, בה שני גברים, ולדימיר ואסטרגון, שני נוודים, עוסקים בציפייה יומיומית לאחד בשם גודו. על הבמה באמצע הדרך מתחת לעץ, הם מחכים לו יום אחרי יום, כעיסוק קבוע . במחזה, בסופו של היום הראשון מגיע שליח להודיע להם שהפגישה עם גודו נדחתה למחר. זה קורה גם מחר. שני הנוודים המחכים למישהו שלא יבוא לעולם, מישהו שלצופים לא ידוע עליו דבר והוא בלתי מתחשב ומזלזל באכזריות באלה שעמם הוא קובע פגישות. גודו הוא אבי אבות האכזבה, הבגידה, הזלזול וההשפלה. שני המחכים, שנצמדים בייאוש אל תקווה חסרת תוחלת, מנהלים דיאלוגים פילוסופיים, חלקם מלאי- סמלים, חלקם חסרי פשר, נאחזים בהבטחות שווא לפגישה שלא תתקיים לעולם. הרבה ציניות והרבה כאב יש ב"מחכים לגודו" שכל צופה בעולם יכול להרגיש הזדהות עם הציפיות, ההמתנה והאכזבה שלהם. מחכים לגודו הפך לסמל לכל ציפייה חסרת תקווה, אבל המוח האנושי המבקש לעצמו טעם לחיים, המבין לא פעם את האבסורד, לא יחדל לעולם, לקוות, לנסות, לחכות לדבר הבא שיקרה. מחכים לגודו הוא וריאצייה על נושא מחכים למשיח, על כל מה שכרוך בו: אמונה באלוהים, תקווה לעולם שבו כל הצרות יהפכו לשמחות, כל החלומות יתגשמו וכולם (כולל אלה שכבר פסו מן העולם) יחיו יחדיו בעושר ואושר, חיי שפע וצדק של ממש.
אין סוף יצירות כתובות נכתבו סביב נושא הטעם בחיים, השאיפות והחלומות. זוכה פרס נובל אחר הרמן הסה הגרמני, אנטי נאצי ואזרח שוויץ, כתב בשנת 1930 את נרקיס וגולדמונד, רומן מופלא המתרחש בימי הביניים באירופה ובו שני גיבורים הלומדים תיאולוגיה לקראת קריירה בכנסייה. נרקיס ממשיך בלימודים, נצמד למטרה ומגיע בהמשך חייו לפסגת המשרות בהירארכיה הכנסייתית הנוצרית. גולדמונד, מסתלק מבית הספר בגיל 18 ונודד על פני אירופה, מאחוזה לאחוזה ממחוז למחוז, אוהב נשים האוהבות אותו, מפסל, נודד, מלמד ולומד, מחפש אהבת נשים אידילית, את הדמות הנשית המושלמת שבסופו של דבר תהיה לו ההשראה האבסולוטית לפסל האולטימטיבי. גולדמונד הוא צעיר נצחי המנהל עם נפשו מאבקים מוסריים, בעל אידיאלים, רומנטי, פיוטי, נווד וסקרן שהשאיפה שלו אל אידיאל היופי והרגש מדריכה אותו בחיפוש שלא נפסק כל ימי חייו.
כמה מילים על נפט
עד שנות ה-80 של המאה ה-19, היה זה עולם שלא צרך נפט. אומנם זפת מוזכרת בתנ"ך בהקשר עם בניית תיבת נוח והתיבה הקטנה של משה ביאור, אבל לצרכים הידועים היום בקשר לנפט, לא היה שימוש. ספינות במחצית הראשונה של המאה ה-19 נעו על אנרגיית פחם וכך גם הרכבות הראשונות באירופה. ההמצאות החדשות, כמו מכונית וספינות בעיקר של הצי הבריטי הגדול מכולם, החלו לדרוש נפט לאנרגיה... הנפט לאירופה הגיע מבאקו קווקז ומחופי הים השחור. מלחמת העולם הראשונה גילתה לעולם את המטוסים הראשונים ותעשיית המכוניות של פורד, שהתעצמה בשנות ה-20 של המאה ה-20 כל אלה הפכו את הנפט לזהב. הנפט התגלה גם בארה"ב וגרם לבהלת הזהב השחור וכשהגיעה מלחמת העולם השנייה הפכו גם נסיכי הנפט של סעודיה ומדינות הנפט של המזרח התיכון למלכי ושועי העולם. השימוש הענק בנפט לתעשיות, מכוניות ויצירת אנרגיית חשמל הביא עימו לאחר למעלה ממאה שנות שימוש הרבה כסף לכמה אנשים, שינויים בדפוסי והרגלי החיים של כולם, יותר נוחיות ואפשרויות ייצור והרבה הרס אקולוגי לכדור הארץ.
תקוות וחלומות
בהמשך ל-140 שנות שלטון הנפט על העולם, יש מאמינים חדשים בכוחן של אנרגיות אחרות, המנסים להשתחרר מעולו של הנפט. הלוחם הקרוב ביותר אלינו הוא שי אגסי החולם ולוחם לשנות את העולם ולעבור לאנרגיית חשמל נקייה. מצבו של אגסי דומה היום למצבם של גוטליב דיימלר וקארל בנץ שרשמו כל אחד לחוד פטנט על המצאת המנוע באמצעות בערה. כאשר נסעו בכרכרה שאליה הוצמד מנוע, רצו אחריהם אזרחים וצעקו בלעג: כמה זמן תוכלו לנסוע ככה בלי סוסים? הממציאים, הסקרנים, הגאונים והחולמים, אנשי המדע ואנשי הטכנולוגיות החדשות משנים את העולם ללא הרף. הם שגילו יבשות חדשות, תרופות חדשות, מכונות חדשות. החולמים ובעלי החזון האמיצים, המצפים והבלתי נלאים, הם היוצרים בעבורנו כל פעם את הגלגל מחדש. להם אנו חייבים את החלק המעניין של החיים... האכזבות הן חלק בלתי נפרד.