קריאה בספר יהושע במציאות של ישראל הכובשת (ג')

נולדתי לפני מלחמת העולם השנייה. מלחמה שהשאירה אותי נדהם לנוכח עוצמת נחילי בני אדם, שזרמו אל שדות הקטל, כשרבים לא חזרו. בין החוזרים רבים הם הפצועים בגופם ובנפשם. נותרתי נדהם מחוסר השחר של בית המטבחיים ההוא, הגם שחייתי במקום מוגן במושבה במרכז ארץ ישראל, כשמיליוני בני אדם הלכו להרוג מכוח דפוסי הכרה ודפוסי ריגוש חברתיים ומכוח ההחלטות של ממסדים, ולעומתם מיליוני בני אדם הלכו לשחיטה כצאן לטבח. ילדותי ליוותה את אבי בשתי מלחמות - אחת הרחק מכאן, כשהתגייס בארץ ישראל לצבא הבריטי וחזר הביתה באמצע שנת 1945. המלחמה השנייה הייתה כאן קרוב לבית, בשנים 1947-48. נעוריי הלבישו אותי במדי חייל בשירות סדיר ב-1956, כשאבי חייל מילואים באותה מלחמה. ב-1967 אני חייל במילואים בגולן. וב-1982 אני חייל מילואים ובני כבר חייל בשידור סדיר באותה מלחמה. בין לבין חוויתי חוויות של חייל בשירות מילואים. בכל מלחמה הדאיגה אותי העובדה המצמררת, שתרבות אינה יכולה להיות סכר לעצירת דעת קהל מלהתגייס לקראת מפגש קטלני ממנו לא כולם חוזרים חיים. כשאני קורא את אוקיינוס הספרים על המלחמה - בה היה אבי חייל בצבא הבריטי וחזר מאותה מלחמה מצולק בנפשו, מלחמה שהייתה בית קברות לעמִי ולבני אדם רבים באירופה, אסיה ואפריקה - אני יודע היום בבהירות שאפשר היה בלעדיה, בלעדי שריפת בני אדם מאופק לאופק. בלעדי שריפת משפחת אמי, שעלתה יחד עם אחותה לישראל לפני השריפה, וכל משפחתה עלתה שם באש. אני נשאר ללא מענה, כאשר אני שואל כיצד התרבות האנושית לא גייסה את מטעניה הערכיים, כדי שעמים לא ילכו אל עוד מפגש קטלני, שכורה בית קברות המוני לרבים, וביניהם גם לאלו שהלכו מרצונם לקראת המפגש הזה. אני מבקש להסתייע במאמר של הסופר ס. יזהר, הנושא את השם "דיאלוג עכשיו", בו הוא מפנה אותנו "לתהליכים בליבה של אירופה התרבותית, של ראשית המאה העשרים וההרגשה שלי (של ס.יזהר - א.ק.) שזה מה שקורה כאן בארץ עכשיו. מתבהר דמיון בין דעת הקהל באירופה באותם הימים ובין דעת הקהל כאן, בארץ, המתגייסת והולכת לקראת מפגש קטלני". החובה שלנו, בני כל עם ועם, למחוק את כל סממני התרבות המחייבת והמצדיקה השמדה והרג למען אידיאל כזה או אחר. מוטלת עלינו חובה למנוע התדרדרות לקראת מפגשי דמים טובחים. חובתה של חברה אנושית להשיל כל תו תרבותי או דתי, הנותן הסכמתו להצהרות המחייבות השמדת האחר בשם צו לאומי, או צו דתי חתום בחותמת שמימית אלוהית. יהיה אלוהים או מצלצל השם אללה. או שזה מצלצל בצלצולי "פטריוטיות ונאמנות למולדת". מתוך אותה חובה אנושית אני מבקש למחוק מספרי את התיאור המצמרר: "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וְשֶׁה וַחֲמוֹר לְפִי חֶרֶב" [יהושע ו', 21]. כן אני מבקש למחוק את מה שמבקש הספר הזה להנחיל לקורא בתיאור: "וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא... וְהַחֲרֵם אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בַּהּ, לֹא הִשְׁאִיר שָׁרִיד" [יהושע י', 28]. אותה הוראה של השמדת כל האוכלוסיה האזרחית - זקנים, נשים וטף - חוזרת בכיבושי לבנה, לכיש, גזר, עגלון, חברון ועוד. כואב לי שחלק גדול בחברה הישראלית קשור בעבותות תרבות מיתולוגית, שנימוקיה אינם ניתנים לבחינה ולבדיקה תבונתית כמו "גבולות ההבטחה", "רצון שמים", "צו האל", "לעולם לא", "כולה שלנו". בנגע המיתולוגי, הנעדר לחלוטין אפשרות של בדיקה תבונתית, נתונה במידה לא מבוטלת גם החברה הערבית האיסלאמית. כל זה מכביד עלינו בנשיאת החובה, שלמרות הכל עלינו להמשיך להיאבק על דמותה של החברה הישראלית, חברה שתדחה על הסף את יהושע פרק י"א, 20: "כִּי מֵאת אֲדוֹנַי הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם [של האויב - א.ק.]... לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִינָה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם בַּאֲשֶׁר צִוָּה אֲדוֹנַי אֶת מֹשֶׁה". התרבות האנושית חייבת לכפור בצווים כאלו, אם היא חפצת-חיים.