אנו נמצאים בתקופה לא קלה למדינה; בעת כתיבת שורות אלו, אין אנו יודעים אם - כן המשך הקפאה, או לא, והאם ממשיכים בשיחות הישירות או לא; בין אם השיחות יבשילו להסכם שלום סופי שיסיים את הסכסוך הארוך, ובין אם המשא-ומתן לא יבשיל להסכם על כל מגבלותיו של מצב זה.
אפתח בגילוי נאות: אני בדעה, שלצערי המדיניות כל ממשלות ישראל הביאה אותנו בהיבט המדיני למצב בו אין ברירה, ואינני רואה היום שום פתרון המבוסס על המשך שליטתנו בעם, כל שכן בשטחי יהודה ושומרון. הקהילה הבינלאומית, כולל הממשל בארה"ב, לא יקבלו זאת. לכן אני מאמין בהפרדה מוחלטת של שתי מדינות לשני עמים, תוך שותפות עימם; כדאי אפילו לחשוב בחיוב (ומחוץ לקופסה) על אפשרויות של 'בכל זאת נידרש להסכם ביניים', או של קיום התיישבות ישראלית תחת רשות פלשתינית, מתוך חשש של אי-יכולת פינוי.
בנושא הגבולות מדברים כיום בקול רם על יוזמה, בעיקר מאז תקופת ממשלת
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני, של השארת גושי ההתיישבות תמורת מסירת שטחים מארצנו הקטנה, כנראה שטחים בנגב, שקיבלנו בהחלטת החלוקה על-ידי עצרת האו"ם ב-29.11.1947. לפי הפרסומים, מדובר על מסירת שטחים (בהיקף של כ-4% ויותר), וכבר הפלשתינים דורשים שהיחס יהיה אחד על אחד ולא פחות מכך, כאילו זה מובן מאליו. עניין דרישה זו עובר בשקט, ללא דיון ציבורי נוקב, כאילו כבר הסכמנו לוותר על חלקי הארץ. אך גם אני (כרבים אחרים) אעמוד על רגליים אחוריות ואתנגד לוויתור זה - בהמשך אסביר מדוע.
השאלות העומדות לדיון:
מדוע אנו נאלצים למסור חלקי ארץ מולדת תמורת שטחים ביהודה ובשומרון?
או יותר מכך - למי בעצם היו שייכים השטחים בגדה המערבית?
וכן למה בכלל מחויב תהליך של החלפת שטחים?
אזכיר, כי אפילו בקמפ דייוויד בשנת 2000,
אהוד ברק, כראש הממשלה דאז (בהצעתו הנדיבה לכל הדעות), לא הציע זאת. גם במתווה הפשרה הנדיב שהציע נשיא ארה"ב,
ביל קלינטון, לא דובר ולא נכלל עניין של שטחים תמורת שטחים.