הכרה - לא חשוב על מה

בפתיחת מושב הכנסת, הצהיר (יום ב', 11.10.10) ראש הממשלה כי הוא מוכן להחזיר את הקפאת הבנייה בשטחים, בתנאי להכרה פלשתינית במדינת ישראל כמדינת היהודים. יתר על כן, אמר בנימין נתניהו כי הוא מוכן להכיר במדינה הפלשתינית, ובתמורה הוא מצפה להכרה בנו. ההכרה של ישראל במדינה פלשתינית לא תהיה הרי הכרה במדינה האיסלאמית לצד ישראל, אלא בקיומו של העם הפלשתיני, שהומצא כלאחר יד. כלומר, אנו מוכנים לקבל את השקר בתמורה לאמת. מה קרה לימים בהם לא באו במשא-ומתן עם גורמי טרור עוינים? התגובה הפלשתינית כמובן לא איחרה לבוא: "אין קשר בין שני הדברים. הקפאת הבנייה הכרחית להמשך השיחות", צוטט אבו-רודינה, והוא צודק. הקפאת הבנייה בשטחים עליהם מושתתת ההיסטוריה הישראלית כאן בארץ, אינה קשורה לדרישה הישראלית להכרה בזהותה היהודית, כי עצם ההקפאה סותרת את הדרישה. זוהי ארצנו, הקטנטונת. לגבי דבר אחד כמובן אבו-רודינה טועה ומטעה. המשך השיחות אינו קשור כלל להקפאה. הרי גם נתניהו וגם הפלשתינים לא מסוגלים כעת להביא להסכם של ממש (ראו דוגמה בחוק משאל העם שעבר את אישור הממשלה), ושני הצדדים אינם מקווים, אלא שבמיצוי השיחות בכשלון רבתי הם לא יהיו אלו אליהם תופנה האצבע המאשימה, ובינתיים מציבים תנאים לסוף המו"מ, כשהוא בקושי החל.