יש הבדל בין הדרכים שבהן משפטן, איש רוח ופוליטיקאי מתייחסים לחקיקה. המשפטן הוא מי שינסה לקדם אינטרס של לקוחו תוך שהוא רואה בגבולות שהציבה החקיקה את התחום האפשרי הבלתי ניתן לערעור לפעולותיו. לא כן הפוליטיקאי. הפוליטיקאי רואה בגבולות החקיקה מסגרת שיש להתאימה עבור האינטרסים של לקוחותיו (כלומר, מצביעיו). מול שני אלה עומד איש הרוח, שאינו רואה לנגד עיניו אינטרסים של לקוחות או מצביעים, אלא מתבונן אל עבר החזון, האידיאה, שאותה הוא מנסה להגשים בעולם המעשה באמצעות יצירת חוק הוגן.
מרצ (ולמרבה הצער, גם שאר חברותיה שמתיימרות להיקרא "שמאל") אינה נכנסת לאף רובריקה מאלו דלעיל. היא אינה תנועה שמייצגת את עולם המשפט ושלטון החוק שכן תחומי האיסור וההיתר של החקיקה מעולם לא היוו עבורה את המילה האחרונה; היא תמיד ניסתה להטות את החוקים לכיוון מצעה (אף אם זה גבה מחירים חוקתיים כבדים). אלא מה – אף בעשותה כן לא נהגה מרצ כארגון פוליטי; ארגון פוליטי מנסה לשנות את החקיקה לטובת האינטרסים של בוחריו, ומרצ – אוי מרצ! – מעולם לא זיהתה את האינטרס של בוחריה, גם לא כאשר ירדה לשלושה מנדטים. תנועת אנשי רוח בטוח שמרצ אינה. כמפלגת "לשון המאזניים", המפלגה המשמעותית ביותר בקואליציית רבין (מלבד מפלגת העבודה כמובן), מרצ לא פעלה ליישום עקרונות אידיאולוגיים מהותיים בחקיקה, מלבד בנושא ה"שלום". את העקרונות שנשאה בפיה בדבר
חופש הביטוי, הפרט, התנועה וכן הלאה מעולם לא ניסתה לגבות בחקיקה, להביא אל עולם המעשה.
ואדרבה, ההיפך הוא הנכון. עיקר פעולתה של מרצ תמיד היוותה את ההיפך הגמור מכל מה שהוא אידיאי ונכון, אפילו כשהאידיאי והנכון עמד בהתאמה מושלמת למשנתה. כך, למשל, לאחר רצח רבין הפכו ראשי המפלגה התבטאויות פוליטיות לגיטימיות (על-פי הפרמטרים שמרצ הציבה עד אז) של דעת המיעוט באותם הימים, המיעוט הימני, להתבטאויות פליליות שהסיתו לרצח. את חופש הפרט ואת זכותו לחירות מעריצות הרוב קברה מרצ בדרישה לאכוף בכוח ממש גיוס על החרדים, ואת חופש הקניין קברה מרצ בדרישות סוציאליות מחמירות שאף לנין היה מתבייש להציגן.
אמור מעתה, מרצ בעד חופש ביטוי, כל זמן שמקצב הביטוי הרמוני עם המוזיקה שמנגנים ראשי המפלגה; מרצ בעד חירות הפרט, כל זמן שהפרט השתמש בחירות מחשבתו להרהר במה שמתיר מצעה לחשוב. אפשר להמשיך עם זה אבל העיקרון ברור.
לא כשלונה של מרצ באוסלו גידל את הימין. גם לא ניסיונו, ההזוי ככל שיהיה, של
יוסי שריד, מנהיג המפלגה דאז, להסביר לשוטים שכמותנו שאוטובוסים מתפוצצים באוויר הם וורסיה של יונת שלום העלו את הליכוד מעלה. מרצ עצמה, מרגע שנעלה את מגף השלטון, היא זו שמוטטה את ה"שמאל" הישראלי. מצביעיה שהורגלו לחזות בשועיהם צווחים בעד חירות, נחרדו לגלות שכאשר שוט השליטה בידי מרצ שוב אין למחות נגד החלטות ממשלה, ושפתאום, כשמהפכני המפלגה הפכו לשליטים, הכל בסדר ואין יותר מה לתקן או לשנות אלא יש רק לשמור, ובכל אמצעי אפשרי, על השלטון "החופשי" מידי הימין החשוך. ברגע אחד הפכה מרצ ממהפכן חירות לטכנוקרט אוכף חוקים, שעד כה התנגדה להם. כמוריהם ורבניהם של מרצ, המהפכנים הבולשביקים, הפכו ראשי מרצ לכוח שמסכן את החירות. בניגוד לתומכי הבולשביקים תומכי מרצ זיהו את המציאות. הם הבחינו שמרצ אינה תנועת חופש, אלא דיכוי – ודאגו לסילוקה מהשלטון.
כל משפטן יודע שמבחינה חוקית (או שמא נאמר חוקתית) מקומה של הר שפי אינו בין סורג ובריח. עבירת אי-מניעת פשע שופטת את הפאסיביות. היא קובעת שעל האזרח בניגוד ליסודות השיטה הדמוקרטית – להיות אקטיבי על-מנת לזכות בחירותו. די בכך על-מנת שתימחק העבירה לאלתר מספר החוקים. לא זו אף זו : מדיניות בתי המשפט היא להימנע מלהרשיע בעבירה זו, הן מהטעם שצוין לעיל, והן מחמת אבסורד חוקי אחר שמעלה ה"עבירה", שבעוד שמתכנן הפשע יכול לצאת זכאי אם בחר לבסוף שלא לעבור עבירה, הרי שמי שלא מנע אותו, לפני שבחר להתחרט, עלול להיות מורשע באי מניעת פשע.
עבירת אי מניעת פשע היא ההפך הגמור לכל מה שמרצ מתיימרת לייצג. היא באה לכפות את האזרח לשרת את השליט, להיות שלוחה אזרחית של השלטון, מעין מלשינון. היא זורקת לקלבוש את האזרח מהשורה שמסרב להיות כלי שרת של הכלל.
נצל את המומנטום
העיתוי והפרסום שמלווה את פרשת הר שפי יכול (ולדעתי גם צריך) לשרת את מרצ. לו תשכיל המפלגה לתמוך בזיכויה, יוכח שהפעם מרצ רצינית; שהיא באמת מתכוונת למה שהיא אומרת : שיש להגן על זכויות המיעוט, מרגיזות ומקוממות ככל שלא תהיינה. אקט כזה מצד מרצ יכול להחזיר את אמון ציבור שוחרי החירות במפלגה. זה יהיה אולי אקט קצת לא נכון פוליטית. זה יהיה קצת ילדותי, פיוטי ו"רוחניקי". יש מי שיאמרו שמרצ הפכה מתנועה מדינית ל"איש רוח" שהוזה עולם בו אויבים אידיאולוגיים שומרים איש על זכויות רעהו. נכון, אבל האם לא בשל היותה "הוזה בעל חזון" עלתה מלכתחילה?