כדאי להתחיל להתרגל לרעיון: הציבור בישראל החליט כי הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרו של
יצחק רבין היא להתפלמס על זכרו של רבין.
איש אינו יכול להתנבא היום אם הפולמוס הזה יישכך אי-פעם. אנשים אינם זוכרים מה שהיה נטו. אנשים זוכרים מה שהם רוצים שייזכר. הם לא זוכרים את העבר מתוך עניין בעבר. הם זוכרים אותו כאילוסטרציה למה שמתרחש בהווה בו הם חיים את הרגע, והמתוחכמים שבהם זוכרים את האתמול על-פי מה שמבטיח את העתיד אליו הם חותרים.
הציבור הישראלי כבר הוכיח לא אחת כי העבר שייך למי שייטיב להשתלט עליו. המאבק בין מה שקרוי שמאל לבין מה שנחמד לו מפני שקוראים לו ימין, הוא מאבק של תפוס כפי יכולתך ממאגרי התמול והשלשום, וגרוס במגרסת היום והמחר והמחרתיים. אף על-פי שנס גלוי הוא ששרדנו את ההיסטוריה ועודנו כאן, אין ספק כלל שאנחנו עם א-היסטורי. אנחנו עם של טקסט. אנחנו מספרים ביציאת מצרים מתוך ספר ההגדה, איש-איש במקומו ובזמנו, באותן מילים ובאותם פיוטים, וקריעת ים סוף היא יותר שירת הים מאשר אירוע סיסמי או אוקיאנוגראפי או כל כיוצא בזה. מותר לומר במידה של גוזמא צנועה, כי הקדוש ברוך הוא קרא את ההגדה וברא על פיה את יציאת מצרים.
הפולמוס על זכרו של רבין הוא פולמוס א-היסטורי. הוא פולמוס על מה ייכתב בטקסט של ההגדה החדשה בה נספר עד עלות השחר על יציאת ישראל מן הגלויות ועל הקמת מדינת ישראל, על המלחמות ועל השלום שמוכרח היה לבוא, או, חלילה, על השלום שלא יכול היה לבוא. זכרו של רבין הוא אבן הבוחן של הטקסט של ההגדה החדשה הזאת.
הפולמוס הוא כוחני. הוא אינו בוחל באמצעים ואינו בוחל במילים. הוא פולמוס שאינו מהסס לטעון כי רצח רבין הוא קונספירציה זדונית ואפלה, ואינו נרתע מלקבוע כי עם שלם דורש מלחמת חורמה בשלום שגרר את עמיר ללחוץ על ההדק. הוא פולמוס הנאחז בתיבות "מורשת רבין" ומקדש אותן כדי לקבוע שכל מי שימנע בגופו, בהתנחלותו ובהתנהלותו את מימוש שתי מדינות לשני עמים, ייכנס להגדה החדשה כרשע בארבעת הבנים המיתולוגיים של האומה, או פולמוס הכופר בלגיטימיות של התיבות "מורשת רבין" קודם כל מפני שאין מורשת כזאת, שנית מפני שהיא הייתה פלגנית מראשיתה, ושלישית מפני שהיא כופרנית. זהו פולמוס שמתקיים אפילו על-ידי השתקתו, אם על-ידי מחיקת היום מן היומן שמומן ממלכתית והופץ סקטוריאלית, בו אין בלוח השנה רצח רבין אלא יום פטירתה של רחל אימנו, אם על-ידי הסתייגויות מפורהסות מן המעמדים הרשמיים הממלכתיים, אם על-ידי סקרים משונים בהם בודקים מהו אחוז נאמני המגזרים להם אין לזכרונו של רבין משמעות, אם הזיכרון נדרש על-ידי השלטון. הזיכרון של רבין הוא וולונטרי. איש אינו טוען כי שלושת הרגלים, אף על-פי שהם נדרשים על-ידי קנון ההלכה היהודית, תלויים במידת המחויבות שהציבור חש בקיומם. הפולמוס הוא פולמוס על הכללת רבין בקנון הלכות הזיכרון של המדינה או על הדרתו ממנו.
ומותר לחשוש; יותר מזה - צריכים לחשוש, שהציבור הישראלי היום אינו רוצה בשום פנים ואופן שתיכתב הגדה חדשה אחת. הוא רוצה או את שלו, או יותר מאחת, או אף לא אחת. זה לא רק רבין. זה לא רק מי רצח את ארלוזורוב. זה לא רק הדרתו של ז'בוטינסקי. זה לא רק מי הסגיר יהודים לבריטים בסזון. זה לא רק מלחמת השחרור והולדת הדרמה או הטרגדיה של הפליטים הערבים, המסרבת בכל דרך אפשרית להיעלם מן העולם, זה לא רק אלטלנה, זה לא רק מלחמת ששת הימים המציתה את אש מסירות הנפש של ההתיישבות היהודית בשטחים, או את אש שאט הנפש ממעשה הסותם כל אפשרות מעשיית שלום עם הפלשתינים, זה לא רק אוסלו, זה לא רק פינוי גוש קטיף כאירוע שמשמעו כמשמעות חורבן הבית. זה הכל. ובתוך ההכל הזה, ניצבת האנדרטה שאנו בונים לרבין, מי בגזית ומי בבוץ, מי כסמל לתקווה ומי כסמל לתבוסתנות, מי כאנדרטת זיכרון ומי כאנדרטת אזהרה.
לא נגיע אל המנוחה. המנוחה שלנו היא מנוחת הלוחם, לא אחר הקרב, אלא בתוכו. טוב לנו לא כשאנו יושבים סביב למדורת ליל המלחמה שתמה ורובנו נצורים ונשענים עייפים זה על זה וזוכרים מה היה, אלא כשרובנו זקופים ודרוכים ויורים לכל עבר והקרב נטוש על המחר ולא איכפת לנו כל-כך מה שבאמת היה, אלא מה שאולי נצליח להחדיר לתוך מה שייחשב מחר כמה שהיה.
את זה אי-אפשר לשנות בעתיד הנראה לעין. זה ישתנה אולי מאליו, כשלהט בניין העתיד הרשום בטאבו ימצה את עצמו וידעך מעייפות ואולי גם מחוכמה. עד אז, נזכור את רבין על-פי מה שאיננו מסכימים בעוצמות נדירות על רבין. תמונתו תהיה תלויה על כותל המזרח שלנו מפני שיקום תמיד מישהו או מישהי שידרשו לסלק אותו משם. הם עצמם יישכחו, כי מי זוכר מי שמבקש להיזכר בכל אמצעי ודרך, אולם הפולמוס הזה עצמו הוא המסמר עליו תלויה התמונה הגדולה של שדה המערכה על הנראטיב המנצח הישראלי.