פעם זה היה ממש סוג של מעמד להסתובב עם כובע. בסרטי השחור-לבן כולם עם כובעים ובכל פעם שיש פנייה למישהו מכובד או לגברת שעוברת, מיד מרים האדון את כובעו קמעה וממשיך בהילוכו. לסמל הקולנוע דאז, צ'ארלי צ'פלין, זה היה סימן ההיכר יחד עם השפם והמקל. אבל אחר-כך באו ימים אחרים לעולם. התספורות היו לגדולות ככל האפשר, והראש גלוי ככל שניתן. הכובעים נשארו מנת חלקם של המאמינים וכמה פולנים מבוגרים.
במגזר החרדי זה בכלל מעניין, כי לכל מגבעת צורה משלה ושיוך משלה. פעם ישבתי עם מישהו שמבין, שהסביר לי איך לזהות את סוג הפלג הדתי על-פי המגבעת, לפי גובה הכובע ולפי השוליים שלו. לחב"דניקים צורה אחת ולליטאים צורה אחרת, ולחסידויות צורות משלהן, כל חסידות עם הצורה שלה, לכל כובע גובה ולכל גובה כובע.
וכבר חשבתי שזה עבר מן העולם, אבל שומו שמים והאזיני ארץ, פתאום כולם עם כובע, ממש מי ייתן ראשי כובע... אז שמישהו יסביר לי איך זה בדיוק קרה?
כבר מילדותי אני זוכר כמה ניסו להדביק לי כובע לראש ולא הצליחו. ולא שלא ניסו. המורים כולם ובעיקר המורה לשל"ח, היה נוקט בסנקציות שונות ומשונות כדי לאלץ אותנו להביא כובע לטיול השנתי. החל מאי-יציאה לטיול השנתי ועד העונש של לא לעצור להפסקה בסקטלנד. כן, הסקטלנד, למי שלא זוכר, אותה חנות גלידה מיתולוגית הנמצאת אי-שם בקצה העיר באר שבע - תל אביב של הנגב, שרק הזכרת שמה גרמה לילדי ישראל, או לפחות לילדי דימונה של שנות השמונים, להתנהג בסדר. לא צריך שוטר ולא מנהל, רק הסקטלנד. ולא משנה אם הטיול היה בכלל לאזור אילת והגלידה של הסקטלנד ממנו והלאה, אבל סקטלנד זה סקטלנד. באותם ימים אגב היה גם קטע כזה, של לעבור בכל נסיעה צפונה מבאר שבע ליד התחנה המרכזית ושם היה המדריך עוצר, ובטוב טעם מסביר לנו - אנו, שלא ראינו עדיין חנות עם שתי קומות - כי כאן יוקם קניון המכיל שלוש קומות והרבה חנויות. מיד היינו כולנו מתפללים כי נזכה לראות חידוש כזה גם בימינו.
אבל נשוב לטיולי בית הספר; עד כדי כך היה חשוב להם, למארגני הטיול, לעמוד בדרישות של משרד החינוך, כך שהיו מעמידים אותנו בתור ארוך לפני הכניסה לאוטובוס, ובקצב מדוד שאלו אותנו את שלוש השאלות: האם יש לך כובע? האם יש לך מימייה? האם נשאת ונתת באמונה... אהה, לא סליחה זה קשור למשהו אחר. האם יש לך נעליים גבוהות? ומי שלא עמד באלו הדרישות, נשלח מיד לביתו תוך כדי שכולנו נועצים בו מבטי נאצה, כיוון שהוא מעכב את כולנו.
וגם כשעמדנו בדרישות מכון התקנים של משרד השל"ח לכובעי טיולים, לא חסרו מתחכמים. היו את אלו ששמו אותו הפוך ממש כמו בסדרות הטלוויזיה של אז, שזה אומר שיש לך כובע אבל אין לך מצחייה. היו את אלו שהביאו כובעים גדולים ומשונים מקש, שחוץ מצילום למזכרת, הרבה תועלת לא יצא מהכובע הזה. והיו את אלו ששמו בנדנות או מטפחות - תלוי את מי שואלים - קשורות על הראש, כך שזה אומר מבחינה משפטית: יש לי כיסוי לראש, אבל מבחינה מעשית לומר שזה מה שיגן עלינו מפני החמה ותולדותיה - זה כבר רחוק מדי.
הכובעים היו גם מנת חלקם של חיילים. כומתה על הראש הייתה אחד מצווי הרמטכ"ל לשעבר רפול שאילץ את חיילינו להסתובב - יד אחת אוחזת בנשק, שנייה בקיטבג ושרירי הקרקפת מנסים להחזיק בכובע. גזירה זו בטלה וכבר יש חיילים אחרים המשרתים בשורות הפשע, כלומר כל מיני דמויות מפוקפקות המצולמות באולמות בית המשפט כשכובעים בעלי מצחיות ומשקפי שמש מסתירים את פרצופן האמיתי, כאילו שיש כזה.
אז מה קרה שכולם כמעט שמים כובע? איך זה שילדי ישראל החליטו שלא רק שלא מתחמקים מזה יותר, אלא שזה פריט אופנה חיוני לכל מצב, החל ביציאה החוצה לבילוי ועד לשיעור משעמם בכיתה.
והכובעים - ובכן, איך לומר - בטוב טעם. מסודרים כאלו, עם מצחייה גדולה ממש לפי חוקי רכז השל"ח בבית הספר, ממיטב המותגים ויקרים ככל שניתן. אפשר ללכת איתם לאירועים, לבית כנסת ואפילו - ובכן, זה יישמע קצת מוזר - לים אפשר ללכת איתו. בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב הולכים איתו. ויותר מכך, לא רק ילדי ישראל לוקים בזו התופעה אלא גם מבוגרים. לא אלו המבוגרים ממש שעדיין מסתובבים עם כובעי "מזכרת מיום ספורט לעובדי השב"ס" או משהו דומה, אלא אלו שנמצאים בשנות העשרים לחייהם האמורים להסתובב ללא חת מהשמש הקופחת.
אז למה בדיוק זה חזר להיות כל-כך אופנתי, אין לי מושג, ועל כך אמר אחד מהמורים שלי בבית הספר היסודי: למה? כובע!