צוררי ישראל מדברים על קיצה הקרוב של ישראל (היוֹ-לא תהיה) משום שהם מריחים את החולשה הזאת. הם שומעים את קולות ההתבכיינות לנוכח כל קרבן שאנו נדרשים להקריב. הם רואים את התקשורת הדוחקת במקבלי ההחלטות להיכנע לכל לחץ ולכל תכתיב. הם מבינים כי עם שאינו מוכן להתאמץ, לסבול, להילחם ולשלם מחיר – לא יוכל לשרוד במציאות העוינת שסביבו.
אויבי ישראל רק שוכחים כי לא התקשורת וקולות ההתבכיינות הם המייצגים הנאמנים של רוח העם היהודי. אנחנו עם שהווייתו מתחילה במסירות-נפש, ושההקרבה היא תמצית קיומו לאורך אלפי שנים. המופת העומד לנגד עיניהם של יהודים בכל הדורות הוא עקֵדת יצחק, שעליה אנו קוראים בפרשת השבוע. זו תמצית מסירות-הנפש היהודית, שאין לה גבולות, והמבטאת נכונות למסור את כל היקר והאהוב למען אמונתנו.
אין אדם שאינו רוצה לחיות תחת גפנו ותחת תאנתו ולגדל בשלווה את בניו ובנותיו, אבל רק מי שמוכן להילחם על כך, לסבול ולהתאמץ – ישיג זאת. אילולא מסירות-הנפש היהודית, כבר מזמן לא היה נותר מאיתנו זכר. יהודים מסרו את נפשם כנגד היוונים וכנגד הרומאים. הם הסכימו להיות מגורשים מספרד, בשעה שיכלו לקנות את השקט והשלווה בהמרת דתם. אבל בזכות מסירות-נפשם אנחנו חיים וקיימים.
את הנחישות היהודית הזאת עלינו לטפח ולהנחיל לדור הצעיר, עד שתפרוץ ותקרין בבהירות לעיני העולם כולו. ונזכה כי הקב"ה יפר את עצת אויבינו, כלשון הפסוק: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל".
המאמר מתפרסם בגיליון השבת של "שיחת השבוע"