שבת שלום קהל קדוש
דֶרֶךְ-אֶרֶץ
אַמֵּץ אַהֲבַת הַבִּרְיוֹת כְדי לִחְיוֹת
זו מְשִׂמָּה כְּבֵדָה וּמַעֲלָה תְּמִיהוֹת
וּמָה אִם הַזֻּלָּת אֵינֶנוּ שֶׂה תָּמִים
גַּם אָז אַל נָא תַּלְבִּין פָּנָיו בָּרַבִּים
דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה נֶאֱמַר
אָבִינוּ אַבְרָהָם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ בָּחַר
רַץ לִקְרַאת עוֹבְרֵי אֹרַח וְטָרַח
רַץ לְהַצִּיל נֶפֶשׁ וּגְמוּל לֹא לָקַח
וְהָיָה לִנְשִׂיא-עַמִּים רַם וְנִכְבָד
עָמַד בְכֹל נִסָיוֹן וּבְכֹל קֹשִׁי שָׂרַד
כִּי נָהַג בַּזֻלָּת זַר לָאֱמוּנָה בִּתִבְוּנָה
כִּי הוּא דָבַק בְאֵלֹ אֶחַד בֶּאֱמוּנָה
האמונה והעצמה שבה טמונה
בשבוע שעבר פרשת לך לך הביאה אותנו לתחום העיקרי והחשוב שחוזר בכל חמשה חמשי תורה, וגם בכל חלקי התנ"ך האחרים, היא האמונה שבטבע האדם טמונה. כל אדם שם עצמו במודע ושלא במודע במצבו של אברהם אבינו. מבקש לדעת איך הדברים בטבע מסתדרים בדייקנות ובצורה מסודרת להפליא, בעיקר כשמדובר באיתני הטבע: החלל וכל אשר הוא כלל ויכלול כשאנחנו חיינו על כוכב זה והכול מתנהג בדייקנות. אברהם כפי שזה מסופר בסוף פרשת נח תמה והגיע למסקנה יחידה אשר בַר-דעת יכול להגיע אליה, שיש אדון ליקום המנהל את היקום ובתוכו עולמנו.
כיון שאביו וכל המשפחה ממנה צמח, האמינה כי אדון היקום זה משהו שיש לו דמות שנתן ליצר אותה אך איננו יכול לתת לה נפש לחיות, זו דמות יציר דמיוני של האדם מוחשית, כגון דמות אדם או דמות של חיה, שהאדם עצמו יוצר אותה ןעובד אותה, בא אברהם וקבע כי יש אל אחד ויחיד בלתי נודע לאדם המנהג עולמו זה וכל העולמות בחסד וברחמים. ואילו האדם חי לתקופה קצובה וככל שיאליהו אותו לא ישרוד. לכן רק יש אלוהים אחד והוא היה והוא הוֹוֵה יהיה.
והאשם עושה את אשר אלוהים צווה עליו לעשות ובהגיע זמנו יסיים תפקידו בעולם הזה. זו התורה כֻּלָּה אנחנו לומדים זאת פרשה אחר פרשה.
אברהם ראה באמונה באל אחד עָצְמָה רבה וראה עצמו פטור מלהסביר איך הגרעין שנטמן באדמה צומח והופך לשיח ועץ ומניב פרות וכמובן שהוא פטור להסביר את תופעות הטבע, למשל איך זֶרַע זָעִיר מזַרְעוֹ של אדם שאבותינו כינו אותו "טִפָּה סְרוּחָה" מביא לעולם את האדם שהיא מהוה עושה דבר האל וכי סביב האל מתנהל הכול.
אברהם מתואר כאיש מושלם. אשר נחה עליו רוח הקודש והטילה עליו א המשימה להיות ראשון אשר יביא את דבר האלוהים לאדם עלי אדמות, האלוהים הבלתי מוחשי שאין לו גוף ואין דמות הגוף. שלמותו של אברהם באה להזכיר לנו את השלמות של אֱלֹוהֵי עולם יוצר האדם. למעשה אפשר לאמור כי בפרשת לך לך מתחילה השליחות שהטיל האלוהים על אברהם להביא את האמונה בקיומו של האלוהים המוליך ומביא, המוציא ומכניס , המחייה וממית. המקים והורס. קטני האמונה שאינם מוכנים לקבל את עיקרון האמונה שאברהם הביא לאנושות, אינם מסוגלים להציג תחליף לכוח עליון זה. לא נמצא האדם שיכול להסביר מה היה ומי היה לפני בראשית. אלה הרואים עצמם יודעי הכול פוטרים את עצמם בלכנות האלוהים ב"טבע" שיבושם להם. אין ספק שֶׁלִחְיוֹת בהעדר אמונה ,פרוש הדבר לחיות בהעדר עָצְמָה וביטחון בחיים ובעתיד האדם .
התפלגות האמונה באלהים וארץ ישראל
אברהם אבינו הוגה רעיון האמונה באל אחד, שגם בני ישראל קבלו אותה, או היהודים בלשון ימינו, נחשב גם בעיני העמים המאמינים באל אחד (המכונים מונוטאיסטים) = הנצרות תחילה והאיסלאם לאחר מכן, כמי שהגניק להם את האמונה לאמונתם בדומה לתפישה שבתורת משה וישראל. בעניין זה אנו מוצאים ביטוי לאמונתם זו בספרי ה"קֹדֶשׁ" שלהם , כאשר אצל הנצרות שוב אין אל אחד שלא יש שילוש: האב, הבן ורוח הקודש. ואילו אצל האיסלאם שהופעתם הייתה אחרי הנצרות , אומנם קבלו את עיקרון שיש אל אחד ואין זולתו אל (לָא אִילָהּ אִלָא אַלָּה), אך לא פסלו את קיום הבן ישו והאם מרים שהרתה מרוח הקודש, כפי שנצרות רואה אותה.
למרות שהמקור הראשוני לאמונה באל אחד הייתה של אברהם כפי שמובא בתורה היא גם מצויה אצל הנצרות והאיסלאם הם אינם מושים כי המקור לאמונה זו נמצא בתורת ישראל. הם למעשה מתעלמים ביודעין מהאמת העובדתית שהתורה מהווה יסוד לאמונתם. בִּדְרָשות המוסלמים ובלימוד הקוראן הם מעלימים מידיעת ציבור המאמינים כי בַּקֻּרְאָן (שפרוש שמו זה לעברית הַ"מִּקְרָא"), כתוב שארץ ישראל ניתנה לישראל קניין עולם. ה"קוראן" הוא העתקה משובשת מכוונת של התורה, ואף על-פי כן אין הם רואים בארץ ישראל כארץ היחידה המקודשת לעם ישראל בעוד האיסלאם קידש את מַכֶּה וּמָדִינָה שם נולד מוחמד ושם נולד האיסלאם. לא בכדי המוסלמים רואים באחת המצוות החשובות בחייהם זה ללכת לחוג (ירוחו על חג'). ואם נשאלים חכמי האיסלאם השיח'ים הַמְּלַמְּדִים את הקוראן , על כך שבקוראן נזכרים בני ישראל פעמים רבות וגם ארץ ישראל שניתנה על-ידי אלוהים לישראל , הם לא יכחישו את זאת אבל יתרצו שניתנה להם הם יְתָרְצוּ זאת בכך: שישראל חָטָא, על כן אלוהים לקח ממנו את הארץ ונתנה למאמינים שנביאם מוּחַמַּד אחרון הנביאים והוא שליחו של האלוהים (רָסוּל-אִלָּאהּ رسول الله).
אין ספק שהנצרות אשר קדמה לאיסלאם, לא התעלמה מהתורה, היא אמצה אותה כברית ישנה עם האלוהים, אלא שהיא כבר התיישנה בעיניהם ולכן באה הבשורה מפי המבשרים - שליחיו של ישוע ובשרו את בֹּא הגאולה הנזכרת בתורה בדמותו של ישוע כמשיח המכונה ישו מנצרת. לכן הנוצרים שלא באו ממדבריות ערב , נשארו נאמנים לכתוב בתורה לגבי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל שנתנה לאברהם ולזרעו אחריו הוא ישראל. ואילו הנוצרים ממדבריות ערב שקבלו את הנצרות עליהם והיו חלק מהפולשים לארצות הנושבות במזרח התיכון כולל ארץ ישראל, הושפעו מתפיסת האיסלאם הערבי והצטרפו להכחשת זכות ישראל על ארץ ישראל. הדבר דבק גם באיסלאם שאיננו ממוצא ערבי, כמי הפרסי מוחמד אחמדי אנ-ניג'אד וראשי הכת הידועה כ"אַיַאתֻ אְלָאהּ (آيات الله –שפרושה פסוקי האלהים), ואלה הם השיעים המדוכאים והנרדפים על-ידי האיסלאם הַסֻּנִּי.
הַשִּיעָה אינה אלא סיעה קטנה (כעשרה אחוזים מהאיסלאם), שנתפלגה מהַסֻּנָּה. גם סיעה זו התפלגה ליותר מעשר סיעות אחרות. ביניהם הדרוזים. (הם מתכחשים לזה) . לפיכך זה מסביר את התנגדות רוב עם ישראל להתפלגויות החדשות יחסית ביהדות: הרפורמים או הקונסרבטיביים או אפילו האורתודוכסים הקיצוניים שתומכים בשונאי ישראל, לא מאהבת מרדכי-השיעה אלא משנאת המן-הציונים. ההתנגדות לזרמים כאלה באה למנוע התפלגות נוספת אחרי הנצרות והאיסלאם .
איש חסד אוהב את אלוהיו ואוהב הבריות
כינויו או תוארו של אברהם במקורותינו הוא : איש חסד אוהב את אלוהיו ואוהב הבריות . הרמב"ם (בהלכות ע"ז א.) בטא זאת בכך, שאהבת הבריות כמוה כאהבת ה'. לכן מִשֶנִתְבַּשֵׂר אברהם על-ידי המלאך שאלוהים מתכוון להפוך את סדום קם אברהם, שנהג בד"כ לשתוק, כמו בניסיון הרביעי שהקב"ה נסה אותו : קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעליהו לי לעולה, אז אברהם שתק ומיד יצא לבצע את צו השם והתחיל לקבול בפני הקב"ה: הֲשוֹפֶט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶה מִשְפָּט? (יח/כה. דברים דומים נאמרו לקב"ה בתקרית שרה שלקחה אבימלך, אשר היה ידוע כמי שמכיר במושג של הצדק האלוהי, זאת כאשר עמד הקב"ה להענישו על כך הוא אמר לקב"ה : ה'! הֲגוֹי עִם צַדִּיק תַּהֲרוֹג. כי הרי אבימלך לא ראה עצמו אשם בעניין שרה, והקב"ה עונה לו: גם אנכי ידעתי כי בְּתָם-לְבָבְךָ עשית זאת וָאֶחֱשֹךְ גם אנכי אֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי (כ/ו) אלא מה, הספור על סדום מביא אותנו אל הבטחת השם שאמר אחרי המבול: כל איש בחטאו ימות.
למרות שבהפיכת סדום אין בכך משחית כל בשר על פני האדמה כמו במבול, אך יש בה משום המתת צדיק עם רשע. זה נתן לאברהם יתר עוז לקים דו שיח עם אלוהים בנוגע לגורל אנשי סדום שלא חטאו. שלא יעניש את כולם שמא יש ביניהם אנשים שלא חטאו בתום הדו שיח של אברהם עם הקב"ה להצלת סדום מחרבן, לא נמצא צדיק בסדום. הדאגה של אברהם לזולתו מעוררת
כבוד על אומץ הלב שמגלה אדם כאשר הוא באל לעזור לזולת ולא למענו והוא אומר דברו באומץ.
אֱמוֹר דְּבָרְךָ אֲשֶׁר בּוֹ אַתָּה מַאֲמִין
גַּם אִם דְּבָרְךָ בִּקֹּרֶת עָלֶיךָ מַזְמִין
אַל תֹאמַר שֶהַדָבָר מִשָּׁמַיִם נִגְזַר
אֱמוֹר זֶה מַעֲשֶׂה אָדָם וְלֹא - חַי-זָר
צֵא וּלְמַד מֵאָבִינוּ אַבְרָהָם בִּסְדּוֹם
עַל גְּזֶרַת הֲפִיכָתָהּ, לֹא נֶאֱלַם דּוֹם
פָּנָה לֶאלֹהִים לְמַעֲנָהּ לְמַעַן תִוָּשַׁע
בִקְּשׁוֹ שֶלֹּא יִסְפֶּה צַדִיק עִם רָשָׁע
כְּלָל חָשׁוּב לָמַדְנוּ לֹא לִהְיוֹת אָדִישׁ
בְּבוֹא עַל רֶעֲךָ צָרָה צֵא לַעֲזוֹר חִישׁ
זֶה הוּא מוּסָר הַשְׂכֵּל מִמָּה שֶׁקָרָה
בֵּין אַבְרָהָם לְבוֹרֵא-עוֹלָם בְּוַיֵּרָא